שתיקה.

השתיקה, שררה באולם, חיכיתי שימחאו כפיים, חיכיתי שיחייכו. חיכיתי לפחות שיגיבו!
אבל לא, כולם השפילו את מבטם לרצפה. חיפשתי את מבטם, אבל כולם הסתכלו על הרצפה המרופדת באדום, כמו שטיח. אני מנחשת, שמבטם היה מובך לגמרי, שהם בכלל לא אהבו את מה שהם ראו. הביך אותם להגיד את מחשבתם.
"הכול בסדר?" שאלתי במיקרופון, לאחר שאזרתי המון אומץ.
שוב שררה את אותו השתיקה. בהתחלה, ששמעו את קולי, כולם הרימו את ראשיהם, אבל לאחר מכן, הורידו שוב. אני לא מבינה מה קרה, שרתי, זה היה עד כדי כך גרוע? עד כדי כך גרוע הייתה השירה שלי שלא היה אפשר להגיד מילה? לבטא את המילה? להגיד בלי להעליב אותי אישית?
סימנו לי לצאת מהבמה, שנגמר המופע שלי. התפאורן רמז לי לבוא מאחורי הקלעים.
"לא." לחשתי, שלא ישמעו אותי במיקרופון.
חיכיתי, חיכיתי שמישהו יגיד משהו. הסתכלתי על כולם, כולם הסתירו את פרצופם. חלק התרכזו בטלפון, חלק פשוט הסתכלו, אבל לא עליי.
עיניי היו סחוטות בדמעות, הדמעות התחננו לבקש מעיניי. אבל לא, לא הרשיתי להם לעשות זאת.
עצמתי את עיניי, כדי שהדמעות לא ירדו. שלא ירד לי המסקרה, אני לא רוצה להראות יותר רע מעכשיו. אם אפשר בכלל להראות יותר רע.
"מישהו? הערה?" אמרתי בצרידות.
כולם, כרגיל שתקו. עד שהבמאי של המופע, כבר לא ידע מה לעשות, הוא איבד את רוחו ועלה לבמה בכעס.
"מאיה? מה את עושה פה? לכי כבר, נגמר המופע." הוא אמר בכעס ודחף אותי לאחורה של הבמה.
ושמעתי את כולם מוחאים כפיים. באמת? כאילו הוא גירש אותי, אז על זה אתם מוחאים את הכפיים?
הדמעות שלי כבר ירדו עוד מזמן, כשהבמאי דחף אותי, המסקרה ירדה ונראיתי נורא. כולם הסתכלו עליי ברחמים, אבל לא אמרו מילה.
"מישהו?! מישהו מסוגל להגיד משהו?!" אמרתי ובעטתי בכול דבר שראיתי.
עכשיו הסתכלו עליי במוזרות. יופי. אבל להגיד מילה? לעודד? זה קיים בכלל במוח שלהם?
הלכתי בכעס הביתה, לבד. לא הוצאתי מילה מפי. לא יכולתי להגיד כלום יותר. כלום. אתם בטח מבינים למה.