שניים עשר זיכרונות

אני נותנת למחשבותיי לצוף, משחררת אותן אל המים הקרים. שום דבר לא שווה מספיק, לא חשוב מספיק בשבילי כדי שאסבול. אני אחראית על עצמי. אני אחליט זאת.
עכשיו כשראשי שקט, אני שומעת רק שקט. מעט הירוק שמעליי מתנשא לגובה, והעלים הכהים נראים כבהירים תחת קרני השמש החמימות, זהובים ואדומים. מנקודת מבטי הם נראים כה קרובים אך עם זאת כה רחוקים, כמו משהו שלעולם לא אוכל להשיג.
אני נעה בשקט ובלי להרגיש, המים סוחפים אותי סביב באגם הקטן. אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת איפה אני נמצאת.
אני מבולבלת.

מזיכרונות.

הם תוקפים אותי בכל פעם, אחד אחד מכים, כאילו זו דרכם לשבור אותי, להראות לי את עברי בחלקים; את כל האנשים שאיבדתי.
מוזר לחשוב שלמרות שלא היה לי אף אחד איבדתי כל כך הרבה.
בכל פעם אני בוכה על אחד מהם, בכל פעם אני זועקת, משתוללת. כשאני נרגעת בסוף אני פשוט מרימה את מבטי וממשיכה הלאה, כאילו דבר לא קרה.
אך מעשיי לא משנים, הרי שהם באים בכל לילה כשאני נשכבת לישון, כל פעם מחדש.

מכאיבים לי.

הזיכרון הראשון היה מגיל צעיר, שאמי (שחשבתי אותה לאמי) סיפרה לי שהיא אימצה אותי. מסתבר שאמי האמיתית לא רצתה אותי ולכן השאירה אותי בבית החולים, בלי פתק של שם שהייתי אמורה לקבל, בלי כתובת, בלי כלום, פשוט תינוקת טרייה בעריסה.
הזיכרון השני היה מאבי. ראיתי לנגד עיני איך הוא מתעלל באמי, איך הוא צועק עליה ומשפיל אותה, דוחף אותה על הרצפה ללא רחמים ופוגע בה.
ראיתי איך הוא דוחף את הסכין אל בטנה שוב ושוב, ואז משאיר אותה שם לדמם ויוצא מהבית. הוא אפילו לא הראה שמץ של חרטה או שפיות.
אני יודעת את זה. אני התחבאתי בארוך שמתחת לכיור, כמו שאמא אמרה לי.
הזיכרון השלישי היה בית היתומים שלקח אותי תחת חסותו. הוא לא היה להיט אך הוא היה עדיף בהחלט על משפחתו של אבי, כיוון שלא היו לאמי אחים או אחיות.
הייתי בוכה חודשים בגלל מה שקרה. הייתי קטנה, לכן סירבתי להאמין שהכל אמת, שאמא לא תחזור יותר לחבק אותי ולהקריא לי סיפור לפני השינה.
המראה של אמי שכובה במטבח, מדממת ללא סוף, שרף את עיני בכל פעם שעצמתי אותן.
הזיכרון הרביעי היה מכיתה ה'. יום ההולדת הראשון שחגגו לי אי פעם.
אף אחד לא בא.
ראיתי על פניה של המורה שהיא נבוכה ומבולבלת, שכן היא בעצמה הזכירה לכולם שלא לשכוח שמחר בבוקר עורכים לי יום הולדת. כנראה היא כמוני הבינה שכולם לא באו בשעתיים האלה כי לא רצו להיות נוכחים.
לא בכיתי.

לא בשטח בית הספר, בכל אופן.

הזיכרון החמישי היה משונה. הוא היה מהתקופה שבה למדתי תרפיה באומנות. גרתי עם שותפה במעונות של המכללה. לילה לפני המבחן החשוב שלנו רצינו לשחרר לחץ קצת, להנות מעט. יצאנו עם עוד שני חברים. שנייה לפני שהיינו בשטח המעונות מכונית חצתה ברמזור באור אדום והתנגשה בנו חזיתית. שלושת חבריי שהיו איתי באותו לא שרדו.

רק אני.

הזיכרון השישי היה מבית החולים, כשהנהג של המכונית ניגש אליי כדי להתנצל. הוא לא ממש ידע מה להגיד, יכולתי לראות זאת על פניו, אך הוא היה נחוש לנסות לכפר על המעשה שעשה.
אני זוכרת שאמרתי לו שיפסיק, שלא ינסה יותר להתנצל. הוא לא יוכל להחזיר את החיים שלקח, אף אחד לא יוכל.
רק כשהוא הלך לבסוף ואני נשארתי לבד הרשתי לעצמי לבכות לבסוף, להתפרק. לא הצלחתי להאמין שזה קרה ושהם מתים. שעוד מישהו השאיר אותי לבד, שהמוות לקח לי חברים נוספים.
הזיכרון השביעי היה סיום הלימודים. אני זוכרת שהפרופסור לא הבין למה אני מתכוונת כשאמרתי לו שאני רוצה לעשות את המבחן של השותפה שלי. אמרתי לו שאני רוצה לעבור מקצוע למרות שזה סוף השנה. שכנעתי אותו שאני יודעת את כל החומר שלה.
הוא נתן לי לעשות אותו לבסוף, למרות שאני בטוחה שהוא חשב שאכשל בו.
הצלחתי. ידעתי הכל. הוא היה מופתע אך העניק לי את התעודה שלי, שהיא בעצם לא שלי, אלא של השותפה שלי, הרי הבטחתי לעצמי לנצח בשבילה.
הזיכרון השמיני היה כשטסתי ללונדון לחופשה. חבר שלי נשאר בארץ אך בכל יום דיברנו ולא הספקתי להגיד לו כמה אני מתגעגעת עליו, כמה הייתי רוצה שהוא יהיה כאן איתי. הוא היה משיב לי תמיד שהוא גם היה רוצה להנות איתי אבל הוא לא יכול לקחת חופש מהעבודה.
כשחזרתי לארץ הרגשתי כאילו כל עולמי חרב. חזרתי לארץ יום לפני התאריך המתוכנן כדי להפתיע אותו, אך נוכחתי לגלות שוודאי לא היה אכפת לו גם אם הייתי נשארת שם יומיים נוספים.
הוא היה בחדר שלנו -שלנו- ועינג את עצמו עם אישה אחרת. כשהוא קלט אותי לבסוף עומדת שם, המומה, הוא ניסה להצדיק את עצמו וזרק מיליוני תירוצים. התקדמתי קדימה אל תוך החדר ופתחתי את הארון המשותף שלנו. לקחתי את הבגדים שלו וזרקתי אותם החוצה דרך החלון. עיניו נפערו כשהביט בי ונשימתו כאילו עצרה לשנייה, כי לאחר מכן הוא שעט החוצה כדי לאסוף אותם.
האישה שהיתה שם הביטה בי כשהיא מכניסה מסטיק לפיה. היה בעיניה זיק קטן של עצב ורחמים. הבטתי בה בשקט, מחכה שהיא תעוף מדירתי.
"אני לא חושבת שהוא באמת אהב אותך, אני מצטערת. הוא לא אמר לי שיש לו חברה." היא השאירה שטר של מתאיים על השולחן ויצאה מהחדר.

הזיכרון התשיעי היה מאחת המסיבות שהוזמנתי אליהן. לא באמת רציתי ללכת, אך חברה ישנה שלי שכנעה אותי לבוא איתה.
מתישהו במהלך המסיבה מישהו השתכר שם יותר מידי והתקרב אליה. היא ניסתה לסלק אותו ממנה בעדינות, מה שגרם לו להידבק יותר. כמה אנשים שהיו ליד הבר קמו לעזור לה אך האיש השיכור שלף אולר כיס קטן ואיים עליהם בעזרתו. הם נסוגו קצת אך יאמר לזכותם שהם לפחות ניסו לעזור.
כשהאמצעי התקרב לעברו והציע לו להניח את האולר ולשחרר אותה הוא קירב את האולר לצווארה. אני מניחה שהוא לא באמת התכוון להרוג אותה אך הוא היה שיכור ותנועותיו לא היו בטוחות.
הוא חתך את צווארה.
הרג אותה.
היא אפילו לא הפסיקה לצרוח, היא אפילו לא הפסיקה להביט בי; היא פשוט מתה ועיניה המשיכו להביט באיש האמצעי בתקווה לעזרה.
יום למחרת הוא נכנס לכלא, בלי סיבוכים. לצערו היו שם יותר מידי עדים שיעידו על המעשה.

ציפור התיישבה על בטני וצייצה, וודאי מדברת עם משפחתה וחברותיה.
לפחות יש לה כאלה.

הזיכרון העשירי תקף אותי כשהייתי במקלחת. לא הצלחתי לנשום והרגשתי כאילו ידיים קרות מתהדקות סביב צווארי. הוא היה כל כך אכזרי, כל כך מטורף שלא יכולתי אפילו לזוז כששמעתי על כך.
אני זוכרת שכשראיתי את גופה של הילדה עיני פשוט בכו מעצמן, ללא שליטה. אני זוכרת את הצרחה הקורעת לב של אמה כשהיא הגיעה לשם. הרוצח לא רק הסתפק בהרג, אלא גם ביתר אותה לחתיכות והשאיר אותה בכניסה לביתה.

עוד צלקת שנוספה לעיניי.

אני לוקחת שאיפה חדה. הרופאה תבוא בקרוב כדי להחזיר אותי חזרה לחדרי, אבל אם זו תהיה יולי היא תיתן לי להישאר עוד כמה דקות. היא יודעת שאני אוהבת להיות כאן, בחוץ.

הזיכרון האחד עשרה שלי כבר קרה והופיע כשהייתי כאן. מישהו הצית את חדרי כשאני עוד בתוכו. זה היה כשישנתי. אני זוכרת שקמתי פתאום והעשן המחניק של האש בער באפי וטשטש אותי עוד יותר מהנמנום. האש טיפסה על המיטה שלי והגיעה אל רגליי, אכלה אותן לאט בעוד אני צורחת כל עוד אני יכולה, עד שגרוני כאב מרוב צעקות עזרה.
חלון חדרי נפרץ, מישהו וודאי קרה למכבי האש. האיש זיהה אותי במהירות בתוך כל האש וחילץ אותי משם.
הם לקחו אותי לבית החולים עוד לפני ששאלו בכלל מה קרה ומאיפה האש, למרות שגם כשהם שאלו עניתי להן שאיני יודעת, שישנתי.
הרופא אמר שאני אזדקק לטיפולים כדי להחלים, שזה הולך להיות קשה אבל אני חייבת להיות חזקה.
בעיניים עצובות עניתי לו שעברתי בחיי דברים קשים יותר מהשרפה, שהיא רק חלק קטן מכל המראות שעיני סובלות מהם. הוא הביט בי וזיהה את האמת המרה בעיני.
לפני שהלך הוא הניח את ידו על כתפי לכמה שניות, לנחמה.

"גברתי, הגיע הזמן לחזור." הקול שקרא לי לא היה קולה של גברת יולי. הרופאה שעמדה ליד הגדר הביטה בי בשלווה. הן אמורות לנהוג בנו בנועם ורוגע, לא לכעוס עלינו או לצעוק בנוכחותנו.
זה בטח מאוד מתסכל לעמוד שם, חשבתי.
יצאתי מין האגם והתנגבתי, מחליפה לבגדים היבשים שהיא הביאה לי ללבוש. "יולי הכינה לך אוכל, היא מצפה לך בחדרך." היא ליוותה אותי חזרה ועדכנה אותי בכל הדברים שקרו ב 'בית' בזמן שלא הייתי שם.
כשהגעתי לחדרי יולי ניגשה אליי חיבקה אותי. היא הביטה בי בחיוך כשאמרה "טוב שחזרת."
*
הזיכרון השתיים עשרה שלי הוא אני. אני עדיין חייה.