שרשרת זהב

שרשרת הזהב נחה על השולחן. בדיוק יצאתי מהמקלחת. ענדתי אותה סביב צווארי הרטוב מהמים הקרירים. עכשיו חמסין. אבל למה לי כל כך קר? אני לא חולה, אני בסדר. ילדה רגילה. אני עוברת מחדר לחדר יחפה ורטובה. רואה את כל התמונות התלויות על הקיר. מזהה אותי, ילדה קטנה ושחרחורת בגיל כל כך רך. כזאתי אופטימית הייתי, אוהבת את החיים שלי, בתור ילדה קטנה שרואה את העולם בתור הדבר הכי טוב שיש. טיפות קטנות של מים מטפטפות על התמונה שנמצאת ביד שלי. מטפטפות על הילדה הקטנה בעלת השיער השחור הקצר. אני רואה איך השתניתי. הטיפה נפלה בדיוק על החיוך שלי, ואולי לא שלי? אולי של ילדה אחרת שהשתנתה תוך עשר שנים? ילדה פסימית ופחדנית? הסתכלתי על עצמי במראה. הייתי חיוורת מאד. העיניים שלי היו עייפות עם עיגולים שחורים סביב. מה קרה לי? למה אני כזאת? ואז הבנתי, הסתכלתי על השרשרת שעל צווארי. שרשרת יפה, אך מראה שכל האושר שבעולם הוא לא זהב.