שרידים

הוא עמד בתחילת הרחוב והביט סביב, עיניו סוקרות את הבתים במעין חולמניות שעמדה בניגוד מוחלט לחדות הרגילה של מבטו. טוד היה מרותק כפי שלא ראתה אותו מעולם, ולא היה לה מושג למה.
"טוד?" קראה לו, אך נדמה היה שלא שמע אותה. "טוד!"
הוא המהם כסימן לכך ששמע אותה.
"הערתי אותך?" שאלה בהתלוצצות וסידרה את ידיות תיק הגב שלה.
פיו התעקם בחיוך צנוע, "לא, לא. זה רק… איך הגענו לכאן?"
היא עשתה כמה צעדים לעברו והסתכלה סביב בתמיהה. "למה אתה מתכוון?" הסתקרנה. עבורה זה היה נראה כמו כל רחוב, אחד מבין העשרות הרבים שחצו. כמו במקומות רבים, האספלט של הכביש החל להיכנע לטבע, ובבושת פנים פינה מקום לדשא ועשבים שגדלו מסביב למעין ביצה. הביצות נוצרו לאחר זמן כה רב שהאיש לא תחזק את מערכת הניקוז, הוא הסביר לה פעם. אי אלו שרידים של מכוניות נטושות הלכו ונטמעו בנוף, שקועים כמעט למחצה במי הביצה או מכוסים בשיחים, צמחי מטפסים וטחב שניצלו את שלדותיהם. הרוח הקרירה נשאה עמה את ריח הצמחייה עם ניחוח קלוש של ריקבון ונשבה חלושות בווילונות הבתים המוכתמים והמרופטים.
הבתים, שחלקם החלו להתפורר במעט, עמדו עוד זקופים וגאים כנגד הבלתי נמנע, אך היא ידעה שאין זה אלא עניין של זמן עד שהטבע יפיל גם אותם. בינתיים אהבה להיכנס אליהם, הם היו כאל מבט אל מה שהיה פעם. אחרי מה שאירע, מעטים היו האנשים שארזו את כל חפציהם והשאירו את הבית עירום, הרוב הזדרזו להסתלק והשאירו אחריהם שובל של מזכרות שסיפרו לפעמים חיים שלמים, אך לרוב פשוט שימשו אותם כדי לשרוד.
הוא גירד בראשו. "הא, תשכחי מזה."
"'לא טוד, אני רוצה לדעת."
"אליס…"
טוד!"
הוא משך בכתפיו וצחק לעצמו חרישית, הוא ידע שעקשנותה עולה פי כמה וכמה על שלו. הוא התקרב אליה, השתופף והצביע על אחד הבתים שמורד הרחוב. "את רואה את הבית הזה? האחד עם הגדר האדומה, איפה שהעץ נפל על המכונית?"
לקח לה מעט זמן כדי להבין על מה הוא מדבר. הרחוב פנה מערבה, כך התברר, כי כשהסתכלה במורדו ממש באמצעו השמש ניצבה בוהקת ואדמדמה. קרני השקיעה סנוורו אותה, וגם כן כמעט וצבעו לגמרי את העולם בגוונם. היא נאבקה כמה רגעים, ולאחר מכן הנהנה.
"טוב, זה הבית שלי," אמר בנימת מה של גאווה.
היא הסתכלה עליו במה שרק היה יכול להביע עצב ושמחה יחדיו. תחילה התעקם פיה למעין חיוך, אך ממש לפני שחוטי השני חשפו לחלוטין את שורות השיניים הלבנות, ההבנה חלחלה אל תודעתה כמין טיפות גשם קפואות ולא רצויות הפוגעות בעורף ביום שטוף שמש, והחיוך נשבר. היא הסתכלה עליו ברצינות, "בוא נלך לשם."
"לא אלי-"
היא תפסה את ידו ביד ומשכה אותו. "קדימה."
"אליס, אין שום דבר במקום הזה שאני רוצה לראות, תסמכי עליי. הוא לא מכיל שום דבר חוץ מרוחות בשבילי."
אחריי כמעט שנתיים שהם חיים יחד, אליס הייתה יכולה להפריד ולשמוע את הרבדים הכי קטנים וחבויים של נימת קולו. המנעדים הקלים ביותר, ההיסוס שכמעט לא היה ניתן להבחין בו. היא תמיד ידעה שישנם דברים שטוד פשוט לא דיבר עליהם, ובשלב מסוים התרגלה לזה, אבל היא לא רצתה לפספס את ההזדמנות הזו.
"הו, אני אגן עלייך טוד…" אמרה בנימה סרקסטית שלבטח כבר הספיק להכיר, "הכול יהיה בסדר. פשוט בוא, או שאני נשבעת לך באלוהים שאני לא מפסיקה לשיר כל הלילה גם אם תתחנן לישון."
הוא לקח צעד לאחור ופיו נפער בתדהמה, "את לא תעזי."
"הו כן…" אמרה בהתגרות, "אני אשיר כל הלילה עד שלא תוכל לישון…" זימרה.
טוד אחז בראשו ונאנק בכאב, "אה! מה זה הקול הנורא הזה? זה מכאיב לי לאוזניים. בסדר, בסדר, אני אבוא. אבל אני רוצה שתדעי שאני לא מרוצה מזה." לאחר כמה רגעים הוסיף, "וישו גם לא מרוצה מזה."
"זה נכון ישו?" היא צעקה אל הרחוב המת, קולה מהדהד במרחבים השוממים. לא הייתה תשובה. "ישו יכול למצוץ לי," הוסיפה יותר בשקט.
"היי, שפה!"
"נכון, צודק."
"תודה לך."
לרדת לי," אמרה בשקט. היא שמעה אותו מצחקק והמשיכה ללכת.
הרחוב הזה לא היה כמו כל הרחובות. ברחובות האחרים הם היו זרים, עוברי אורח. הם היו נכנסים לבתים בדממה מוחלטת, בוחנים את ההריסות והאבנים המפוחמות, מחפשים אחר מזון וכל דבר אחר שיכול להועיל להם. מדי פעם נתקלו בדבר מה שהזכיר להם איך הדברים היו פעם.
היא עדיין נשאה עמה את הצעצוע שמצאה בעיר הקודמת בה עברו. זו הייתה עיר רפאים של ממש, מקום שהוכה קשה, והשרידים היו מועטים. היא נזכרה איך נכנסו לבית אחד שגגו פורק לחלוטין, ובכל מקום בו הסתכלת הכול היה אפור ומת. למקום היה הרגשה של מלנכוליה, כאילו נכפה עליו לשמש כקבר. היא חיפשה כל דבר שאפשר להשתמש בו בקומה השנייה שהייתה מכוסה לחלוטין באבק, פיח וקיר שהתפורר זה מכבר, ונכנסה למה שנראה היה כמו חדרו של ילד קטן. מעט מאוד רמזים נשארו, אך היו כמה קרעי פוסטרים וחולצות מאובקות ואכולות כמעט לחלוטין שאיששו את השערתה.
לא היה שם דבר עבורה, ולא בעבור אף אחד אחר. היא פנתה ללכת משם, ובזווית עינה הבחינה פתאום במשהו מוזר. הצבעים לכדו את תשומת לבה כפי שזבוב נלכד ברשתו של העכביש. מתחת לשאריות מיטת העץ שכב לו צעצוע פלסטיק, מלוכלך אך כמעט ומושלם חוץ מזה, של דינוזאור.
היא הרימה אותו ובחנה אותו במבטה, ולאחר כמה רגעים החליטה לשמור אותו בתיק שנשאה.
הרחוב הזה לא היה כמו שאר הרחובות, כי ברחוב הזה לא היו זרים. הם עשו את דרכם אל עבר הבית, ובינתיים טוד הצביע על כל מיני מקומות מוכרים. "אלו היו משפחת אולטון," אמר על בית אחד. "אנשים טובים… אבל הרבה יותר חשוב מזה, הם עשו את הברביקיו הכי טוב שאי פעם טעמתי." לאחר כמה רגעים הצביע על מקום אחר, "ושם…" הוא כיסה את פיו כשזיכרון העלה חיוך על פניו המזוקנות, "הו וואו. שם, ליד העמוד הירוק הזה שמכוסה במטפס? את רואה שהמעקה של המדרכה שם עקום? אני ושרה חזרנו ממסיבה אחת מאוחר, עכשיו אני לא רוצה שתלמדי ממני כן אבל היינו מחוקים לגמרי… הרוסים לחלוטין. אבל אני תמיד האמנתי שאני מסוגל לנהוג כשאני שיכור, והמסיבה לא הייתה רחוקה מכאן אז חשבנו למה לא בעצם? ואני הייתי ממש גאה בעצמי עד שהגענו לרחוב ופשוט נכנסתי ישר לתוך המעקה. שרה המסכנה חשבה שאנחנו עומדים למות, היא התעוררה במושב לידי והתחילה לצעוק ולצרוח," הוא צחק. "אבל אל תעשי את זה אף פעם, לשתות ולנהוג, זה טיפשי ומסוכן מאוד אליס. בעצם, יודעת מה? אולי פשוט אל תשתי בכלל, עדיף ככה. כנ"ל על נהיגה, מחוץ לתחום בשבילך, אלוהים יודע שאף אחד מאיתנו לא רוצה לגלות איך את נוהגת."
"אתה מרשה לי לצאת עם בנים לפחות?"
"טוב, אם נמצא אחד חי… בתקווה שהוא לא יברח ברגע שהוא יראה אותך… אולי. בגיל שלושים."
היא הלכה לצידו, מנסה לדמיין איך דברים היו נראים פעם. היא שמחה שטוד לצידה כדי לספר לה, ועוד יותר שמחה שזה עושה לטוד הרגשה טובה כל כך. נדמה היה לה שלשניהם הגיע כמה רגעים של נחת.
אך ככל שהלכו והתקרבו אל ביתו הישן נדמה היה לה שטוד הולך ונהיה לחוץ יותר. הוא לא אמר מילה על כך, אבל היא יכלה לראות זאת על פניו. עיניו הכחולות והצלולות הפכו לחסרות מנוח, שריריי פניו נמתחו כדרוכים לכל דבר שעשוי לצוץ, ולעיתים תכופות יותר גירד בזקנו הערמוני.
כשעמדו בחצר הבית נעצר לפתע. נדמה היה שמוחו קדח והיה שקוע בהרהורים.
היא לקחה את ידו בידה והובילה אותו אל הדלת.
הם נכנסו אל הסלון ההרוס והאפרורי. טוד צעד בזהירות, כאילו שקל כל צעד כמה פעמים לפני שלקח אותו. הוא הרים בידו שבריי דברים ובחן אותם לעומק, ואליס הבינה שחתיכת פלסטיק או עץ פשוטה עבורה הייתה עבורו הרבה יותר מזה. היא יכלה לראות עצב במבטו כשהעביר את ידו על הקרמיקה השבורה של המטבח והעיף ממנה את האבק. היא יכלה לראות את הכאב כשנשען בכבדות והשפיל את ראשו.
היא הסתכלה מרותקת וחסרת אונים. את טוד הכירה כבר שנתיים, אך היו עוד כל כך הרבה דברים שלא ידעה. אליס נכנסה רק לשבריר מחייו, ולמעשה זה היה השבריר העצוב ביותר.
לאן שהלך ברחבי הבית עקבה אחריו בדממה. הוא נשאר שקט גם כן, היא שמחה שהוא לא מבקש ממנה לתת לו יותר מרחב.
לרגע נעצרה מול המראה השבורה שבמקלחת. זמן רב לא ראתה את עצמה. כרגיל היא הייתה רזה מדי, ידיה הצנומות נבלעות בתוך שרוולי הז'קט שלבשה. שערה הערמוני שהיה מעט מקורזל מטבעו ראה ימים יפים יותר, אך היא הייתה פחות מטונפת משהרגישה ופרט לכמה קשרים ולכלוכים פה ושם שערה נשאר יפה כשהיה. היא בחנה את גבותיה, ואז המשיכה הלאה, כי אין טעם להתעכב על דברים שליליים כל כך. בפניה נדמה היה שינוי גדול, ניכר בה שהתבגרה מאז הפעם האחרונה. לחייה מעט מלוכלכות, אך פרט לכך ולנמשים עדינים ומעטים שהידרו את אפה ואת שני צדדיו הן היו חלקות לגמרי. שפתיה היו מעט חיוורות, אך היא לא הייתה בטוחה.
הג'ינס שלבשה זמן כה רב כבר היה בלוי, וקרוע בכמה מקומות שלא היו אמורים להיות בהם קרעים.
"אליס, בואי תראי," קרא לה. מאחד החדרים.
הוא הושיט לה תמונה ממוסגרת מאחורי זכוכית שנשברה כמעט לחלוטין. היא כמעט ולא הייתה יכולה להאמין למראה עיניה. בתמונה טוד ואשתו שרה היו מחובקים כאילו ממש לאחר צילום התמונה התרסקו על המדשאה, מחייכים כמו שתי שמשות. היא הסתכלה על הבחור הצעיר שבתמונה, ושוב על האיש שעמד לידה. בתמונה היה מגולח למשעי, תווי פניו חלקים ושיערו הבלונדיני זורח. הוא היה כל כך… נקי. טוד הכירה עטה זקן ארוך, עבוט ומלוכלך, ושיערו הבלונדיני שהגיע כמעט עד לכתפיו בפראות נראה היה כמו צל חיוור של מה שהיה פעם, בגדיו היו סחבות וסמרטוטים. התמונה לא הייתה נראית לה מציאותית, היא לעולם לא ראתה אנשים בוהקים כל כך, כל שהכירה היה מוכתם ואפרורי. "היא מאוד יפה, טוד." אליס כמעט קנאה בשרה, שרה הייתה מושלמת כפי שרק אפשר להיות, וכמו בעלה הייתה בלונדינית וקורנת.
היא החזירה לו את התמונה, והודתה בפני עצמה שכנראה העדיפה לא לראות אותה כלל.
הם המשיכו לסייר בבית. טוד מתעכב מדי פעם, ואליס מתבוננת בו בשתיקה.
הם נכנסו לחדר קטן שקירותיו צבעו בחגיגיות, אך הצבע החוויר והתקלף עם השנים. טוד ניגש בזהירות לעריסה ההרוסה, ונשבר.
השבר היה כה פתאומי שאליס רק הייתה יכולה להבין שהוא הלך ונסדק עד שהכול התפרץ החוצה באלימות. הדמעות זלגו מעיניו בחוסר שליטה והוא קרס על העריסה, מובס, מעביר את ידיו בשערו ומושך באפו בעוד שהוא מנסה לעצור את הדמעות.
כאב לה לראות אותו כל כך שבור, כשתמיד היה חזק כל כך. היא תהתה אם זה היה רעיון טוב לדחוק בו אחרי הכול.
היא ניגשה אליו בזהירות והניחה יד על כתפו. הוא התייפח וחיבק אותה. בלי מילים, והיא הרגישה אשמה.
עברו כבר שעתיים. במהלך החצי השעה האחרונה טוד פשוט ישב על הכורסה המטונפת שבסלון, משחק בידו עם העשב הפראי שגדל בביתו הישן. השמש נעלמה מזמן מעבר לקו האופק, אך זה היה ליל ירח מלא והלילה לא היה כה חשוך. היא הציעה טוד להקים מדורה בחצר והוא הנהן בהסכמה.
הם תלשו את הקרשים שהרכיבו את גדר העץ בין הבית לשכנו והשתמשו בהם להסקה. הלילה יהיה קר, היא ידעה, אבל לפחות לא היה סימן לגשם קרב.
לפתע הבחינה בהשתקפות הירח והכוכבים על הקרקע. "אתה צוחק עליי?"
"מה?" שאל אותה בהיסח דעת בזמן שעבד על הדלקת המדורה.
"תראה את זה!" היא הצביעה לעבר הבריכה.
"אה, כן… הייתה לנו בריכה, נזכרתי עכשיו. כנראה הגשמים מילאו אותה. אז?"
"אז?!" השיבה לו בהתפעמות. "טוד, אני לא יכולה לזכור את הפעם האחרונה שהתקלחתי. אנחנו נראים כמו שני הומלסים."
"אנחנו באמת שני הומלסים," הוא ענה בחצי חיוך.
"נמאס לי להסריח כל הזמן," מלמלה לעצמה. "אני נכנסת."
"אלי, המים האלה קפואים, תסמכי עליי, את לא רוצה לעשות את זה."
"טוב אני לא יודעת מתי תהיה הפעם הבאה שנראה מים נקיים, טוד, עדיף עכשיו מאף פעם. חוץ מזה, יש לי בגדים ספייר ונוכל להשתמש בבד העלוב הזה שאתה קורא לו שמיכה כדי להתנגב! ויש לנו אש כדי לייבש מה שאנחנו צריכים אז במקום להיות כזה יבש קום ותצטרף אליי."
הוא נאנח. "והאש הזאת תידלק מעצמה אני מניח?"
"תביא לי את זה," היא חטפה מידיו את אבני האש והזרדים בהחלטיות. ברגע שישבה לצידו על הקרקע נזכרה בכל הפעמים בהם ניסתה להדליק אש ונכשלה כישלון חרוץ, היא הייתה איומה בהדלקת אש וטוד ידע זאת, ובגלל זה הוא ישב עם חיוך מתנשא והביט בה נאבקת.
'טוב אליס, זה לא מסובך. פשוט דופקים את האבנים אחת בשנייה ומקבלים ניצוץ. זה כל כך פשוט,' ניסתה לעודד את עצמה. היא דפקה את האבן האחת בשנייה, שום דבר. ניסתה שוב, ואף ניצוץ לא הופיע. היא ניסתה באגרסיביות וברוך, היא ניסתה מזוויות שונות, היא ניסתה כל דבר. לאחר ניסיונות רבים הסתכלה הצידה אל טוד שישב בשילוב ידיים ונראה היה מרוצה מעצמו כשעל פניו חיוך זחוח.
היא כיווצה את עיניה ונעצה בו מבט זועם כדי לסלק את החיוך מפניו.
"הא… את צריכה עזרה עם זה?" שאל אותה.
"אני מסתדרת."
היא הכתה את האבן שהחזיקה בידה הימנית עם זו שבשמאלית, וניצוץ גדול אחד זינק אל עבר הזרדים והדליק אותם. היא צרחה מאושר ומיהרה לשים את ערימת הזרדים על ערימת הקרשים. הוא מחא לה כפיים באיטיות.
"תודה, תודה." אליס קדה קידה כשחקנית תאטרון שנתנה את המשחק של חייה. "אז, לבריכה?"
"זה רעיון מאוד גרוע," רטן.
"זה יהיה בסדר!" היא משכה בזרועו.
זה היה רעיון מאוד גרוע. ימים רבים לאחר מכן תמשיך אליס להיזכר בקור האכזרי והבלתי מתפשר של הבריכה. הם קפצו שניהם בבת אחת, אוחזים ידיים. אילו רק הייתה יכולה להחזיר את הזמן לאחור מהרגע בה נגעו קצות אצבעות רגליה במים הייתה עושה זאת. למעשה הייתה מופתעת שהבריכה לא הייתה מכוסה קרח, זה היה קור שכאב לגופה, וכיווץ את ריאותיה, היא התקשתה לנשום.
היא התיזה מים על עצמה ככל האפשר, שפשפה את פניה בזריזות ושעטה לעבר המעקה כדי לצאת מהגיהינום הקפוא אליו הכניסה את עצמה, חוזרת בראשה שוב ושוב, 'לעולם לא שוב.'
ימים רבים לאחר מכן תמשיך אליס תזכור את טעמה המר של בגידה שחוותה, כשטוד שכבר הספיק לצאת, חיכה שתעלה לשפת הבריכה רק כדי לדחוף אותה חזרה פנימה. "נ-נ-הנית מהמק-קלחת?" שאל והתפוצץ מצחוק.
היא התנשמה מהבהלה ומהקור. "ט- טו-ד-ד," קולה רעד, "א-אם אני אצ-צא מפה," היא נאנחה, "אתה מת בן-אדם," היא ירתה את המילים החוצה מהר ככל שיכלה.
הוא צחק.
"זה לא מצחיק ט-ט-ווד!"
זה רק גרם לו לצחוק חזק יותר, אך בו זמנית הוא גם הושיט יד ועזר לה לעלות.
ברגע שהרוח נשבה על גופה הרטוב כבר העדיפה לחזור אל תוך הבריכה.
הוא הביא לה את השמיכה של והשניים ישבו על בולי עץ מסביב למדורה כדי להתחמם.
לזמן מה קולות העצים המתפצחים במדורה היו הדבר היחיד שהפר את השקט. אליס שיחקה עם אקדחה והתרכזה בלהתעלם מקור, וטוד פשוט ישב ובהה לתוך הלהבות.
לבסוף ואחרי זמן ממושך, טוד שבר את השתיקה. "את יודעת, אני שמח שהבאת אותי לכאן."
"אני יודעת."
שוב שרר שקט.
"אני כבר מספיק יבש," אמר ואליס הנהנה. שניהם עלו חזרה על הבגדים שלהם וחזרו לשבת מסביב למדורה. טוד הוציא מתרמילו שתי פחיות שימורים וזרק אחת לאליס. רק באותו הרגע שמה לב שהיא גוועה ברעב.
"אתה חושב שיש סיכוי שהיא שרדה, שרה?"
"לא," השיב, בקול מאוזן ושקול. "גם אם היא כן שרדה באורח פלא. העולם שנשאר אחרי אותו יום זה לא עולם שמתאים לנשים…" הוא גירד את האדמה עם פיסת עץ, "במיוחד לא לנשים בהריון."
היא נזפה בעצמה. זו הייתה שאלה מטופשת. "אני מצטערת טוד."
"זה בסדר אליס," אמר בנימה חצי מעודדת, "עדיף פשוט לא להתעכב על זה. המון אנשים איבדו המון אנשים מאז אותו יום."
"לפחות זה נראה כאילו היו לכם חיים טובים…"
"היו לנו," הסכים.
אליס לא הייתה מסוגלת לדמיין איך אנשים חיו לפני. טוד עשה את מיטב מאמציו להסביר לה, אך היא הייתה תינוקת באותו הזמן ולא זכרה דבר מהעולם הזה שהיה זר לחלוטין עבורה. כל שהייתה יכולה לעשות הוא לנסות לפענח את התמונה מהשרידים שאספה בדרך. יותר מכל היא רצתה לראות טלוויזיה.
טוד הניח את פחית השימורים שלו בצד והוציא את הגיטרה שלו מהכייס שלה. אישוניה של אליס התרחבו, הוא לא ניגן כל כך הרבה זמן.
הוא החל לפרוט את מנגינת הקאנטרי המוכרת והאהובה עליו, ולזמר:

"הלכתי בשביל האפור ההוא
והייתה שם שמלה לבנה
הו, גברתי, הו גברתי, האם יש לך מושג?
ולמה את כך ערומה?
רק הלכתי בשביל העפר ההוא
היכן שחוק ורעב נפגשים
מחזה לא נעים, ודם שניגר
אך הלחם הוא כל כך טעים"

אליס הצטרפה אליו:

"הלכתי בשביל האפור ההוא,
והצדק אבק לרגליי,
אומנם כדור של אקדח הוא קר וצורם
אך לו אני חב את חיי
אז גברתי, תביני עברתי תלאות,
שישה חורפים כבר בלי בית
לא יזיק לי מעט ליטוף של אישה
זיון יהיה טוב שבעתיים"

טוד המשיך לבדו:

"לאן את בורחת גברתי?
האם זוהי לא שמלתך?
את מלוא המילה אתן לך,
אם תרצי אשמור על כבודך"

אליס ענתה:

"אחזור עכשיו אל אנסיי
ש…יעשו בגופי כרצונם,
אלוהים בשמים יודע,
עם נווד לעולם לא אשכב!"

הוא הניח את הגיטרה לצידו. אליס הסתכלה אליו כשפתאום החל לצחוק, צחוק עדין שהחל לתפוס תאוצה כמו כדור שלג. היא נדבקה בפרץ השמחה שלו והחלה לצחוק עד שצד בטנה כאב. זה היה הלילה השקט שהיה להם זה זמן רב, ולשניהם היה הרבה לפרוק.