שרוי בעבר
היא הצילה אותו, אבל היה אסור לו לדעת שזו היא. החזרה לעבר תמיד היתה דבר מסוכן, אבל הפעם זו הפעם האחרונה שלה, היא לא תוכל לחזור שוב.
היא הביטה בעיניו הישנות בכאב. עכשיו כל ההווה מסתדר. זו לא היתה יוקי שאותה הוא אהב, זו היתה היא. הוא לא הכיר אותה באותו הזמן, מבחינתו הם עדיין לא נפגשו, והיא לא יכלה לומר לו את שמה, כי הכל צריך לקרות בעתיד, לכן היא אמרה לו ששמה יוקי.
הוא צריך להתעורר, לכן היא קמה ממקומה, מרימה מעט את שולי הקימונו שלה כדי שלא תמעד עליו ויצאה מחדרו.
היא התהלכה במסדרון הצר והביטה באגם המים שקטן שהיה באמצע החצר. שיגו ופוגו ישבו במרפסת העץ שבכניסה, מדברים בניהם בשקט. זה היה ידוע שהם לא תמיד מסתדרים ביניהם, אך הם וודאי חוששים לשלומו גם כן.
היא התיישבה לידם בשקט. "הוא יחיה," אמרה בקול שלו. "טומו חזק וכך גם ליבו. הוא שונא בני אנוש ונמנע מהם כבר שנים. הוא יתגבר עליה."
פרפר כחול עץ מתוך הבית וריחף באוויר לידם. שיגו דיבר. "עליה? גברת נאנמי, על מי טומו צריך להתגבר? מה מכאיב לו כל כך עד שהוא עומד למות בגללו?" היא המשיכה להביט באופק בעיניים מעורפלות. "על חלק מהעבר שלו. חלק שבגללו הוא עדיין שרוי בעבר, חלק שהוא אוהב בלי גבול, אך הוא נלקח ממנו, בסבל וכאב." היא לא סיפרה להם על יוקי ועליו, זה לא עניינם לדעת, והם מצידם הרגישו שהיא מסתירה מהם פרטים.
שמש הצהריים החלה לשקוע והאור הכתום-אדום החל להעלם ולהיבלע בצבעו האפור-שחור של השמיים. היא אחזה בעדינות בסיכת הראש שהוא נתן לה. הפרח הצבעוני כמעט בהק בחשכה.
"אם טומו מתעורר ומחפש אותי תאמרו לו שאני בחדרי." היא אמרה ועזבה אותם לשלום. הם המשיכו להביט בה בעודה מתרחקת וחרטה הבהבה בלבם. הם היו צריכים להגיד משהו, לנסות לנחם אותה, אחרי הכל הם במקדש הזה הרבה לפניה. אך מה לעשות, נראה שתמיד הסתירו מהם דבר או שתיים.
היא הסיטה את הוילון הלבן והחלה להוריד את הקימונו מגופה. טומו אמר לה פעם שהיא עוד תתרגל ללבוש אותו, וככל שהיא תרבה להסתובב איתו במקדש כך ידעו שהיא בעלת המקדש, ולא סתם ילדה שמשוטטת שם. היא נשארה בכותנת הדקה שהיא לבשה תמיד מתחת לבגדיה וסירקה את שערה.
"מדוע יבכה העורבני הכחול, אם נוצותיו כה יפות ושירתו כה ענוגה?/ ומדוע ירגיש כה בודד ועצוב, אם אלפי נודדים מחכים לשובו?" נאנמי חזרה באטיות על הסיפור שסיפר לה אביה לפני שנעלם. היא התגעגעה עליו, כל כך התגעגעה; היא אפילו לא יודעת איכן הוא עכשיו.
"אז מדוע אם כך לא תשב בחיקי, ואני אספר לך על אלפי עולמות; ועל שדים ורוחות, וחיות משונות./ ולא תאלץ לנדוד מקרב לקרב, מסבל לצעקה, בוא אליי-"
"ואני אשמור עלייך מכל נורא." היא השתתקה כששמעה את קולו של טומו ממשיך את דבריה.
"אל תיכנס!" היא מיהרה לפלוט והוא לקח צעד אחד אחורה. "מצטערת…" מלמלה. "אני לא לבושה כראוי."
טומו גיחך. "לפחות למדת לסגור דלתות אחרי הפעם האחרונה." היא התעטפה באחד משלבי הקימונו וקשרה אותו סביב מותנה, יוצאת לעברו.
"אתה נראה בריא, טומו," בירכה אותו. הוא קד לעברה ונשק קלות בגב ידה. "בזכותך, ליידי נאנמי." היא הרגישה צביטה קטנה כשהוא קרא בשמה. 'הוא עדיין אוהב את יוקי, הוא מאמין שהיא זו שהצילה אותו ונתנה לו את שבועתה' חשבה בעצב. הוא הביט בפניה העצובות וליטף את לחייה. "שיגו ופוגו דואגים. הם אומרים שכל היום התנהגת מוזר ואף סירבת לעזוב את המקדש," הוא רכן קרוב יותר אליה, אל אוזנה. "הם אומרים שישבת כל היום ליד מיטתי ודיברת, ובעיקר שסירבת לזוז." סומק קל צץ בלחייה. היא הביטה בו וראתה את השעשוע שבעיניו. 'טומו הרשע. הוא תמיד צוחק כשאני במצב רציני.' נאנמי הפנתה לו את גבה והחלה לעשות את דרכה אל הדלת.
טומו מיהר לתפוס בידה. "אני מצטער," קולו היה צרוד וצורם, אך הוא בכל זאת התאמץ לדבר. "לא התכוונתי." היא חזרה אל מאחורי הוילון ולבשה מחדש את הקימונו שלה. "אני יודעת."
היא צעדה החוצה בשלווה בעוד הוא מלווה אותה מאחורה, וכל מה שהיא חושבת עליו הוא על הלילה שבו היא תוכל סוף סוף להגיד לו מה באמת קרה.
תגובות (1)
רגע…טומי או טומו?לרגע חשבתי שגם פה יש ארנב אבל…אז הבנתי שזה לא.
בכל מקרה!הסיפור ממש מגניב.את כותבת מעולה (דא) ואני רץ רץ רץ לדרג 5 ^^