שקרים

אני שיקרתי,
שיקרתי כל כך הרבה, לכך כך הרבה אנשים.
חטאתי, ואני מאמין בכל ליבי באלוהים.
הנה תראו! עוד שקר, כמה מצחיק.
זה לא מצחיק בכלל.
אני שיקרתי להם, לגבי הכל. והם הלכו, לא בגלל שהם גילו ששיקרתי, אלא בגלל השקרים עצמם.
שיקרתי להם בכל מבט מלא זלזול, שיקרתי להם בכל מילה רעה.
שיקרתי להם בכל פעם שפתחתי את פי.
הו, הפה המקולל שלי, אני הייתי כל כך רוצה שהיה לי פה אחר, שלא הייתי משקר להם.
אוי, הנה עוד שקר.
אני לא יכול להפסיק לשקר להם לגבי מי שאני, כי אני לא יודע מי אני בלי השקרים. איתם אני יודע מי אני, אני לא אוהב את מי שאני, אבל לפחות אני יודע. בלי השקרים… מה אני? אני לא מתוחכם בלי השקרים, אני לא ציני בלי השקרים, אני לא אכזרי בלי השקרים.
אם אני לא מתוחכם או ציני או אכזרי אז מה אני? כלום.
אני סתם נער קטן ועצוב ששונא את עצמו.
אבל אולי הם היו מחבבים את הנער הזה? אולי היא הייתה מחבבת אותו?
אף אחד לא היה מחבב אותו, מי יכול לחבב נער חלש? פגיע?
עירום משכבות המגן היקרות שלי.
הם, הם אוהבים אותי בכל מקרה. היא אוהבת אותי לא משנה מה.
והנה אני ממשיך לשקר, זה טבוע בי כל כך חזק… הם לא אוהבים אותי יותר, הם סבלו אותי במשך כמה זמן. אבל לבסוף הם הבינו מה שאני הבנתי ממזמן,
אני בן אדם רע ושפל, אין תקווה להפוך אותי למישהו טוב יותר.
ועכשיו הם הלכו, הם עזבו אותי. ואני לא יכול להאשים אותם, גם אני הייתי עוזב את עצמי, לו יכולתי.
אבל אני לא יכול. אני יכול לסטור לעצמי, אבל זה לא מספיק כדי להעניש שקרן מלוכלך כמוני.
אבי היה יכול להעניש אותי.
אבל אני לא יכול להעניש את עצמי כמו שאבי העניש אותי, אפילו אם אעשה לעצמי את הדברים שהוא עשה לי זה לא יכאב כמו שהוא עשה אותם.
אני מקלל את עצמי כל הזמן, וזה לא כואב כמו שזה כאב שהוא עשה את זה.
אבל מגיע לי אפילו יותר גרוע.
אני שיקרתי להם, אני שיקרתי לה.
אבל הכי גרוע,
אני שיקרתי לעצמי.