שקרים על מאיה

יש שני סוגים של שקרים: שקרים שנועדו לגונן על האמת ושקרים שנועדו לגונן על השקר.
כדי לבנות שקר אמיתי, צריך להכין את הקרקע כמו שצריך. כל קבלן יודע שלפני שבונים צריך תוכנית. התוכנית מתחילה משקרים קטנטנים שמהווים את הבסיס. לדניאל יש חברה, הוא לא יכול לבוא לארוחה המשפחתית עם דודה שרה. האמת היא שהוא משתכר עם החבר'ה בבר, ודודה שרה היא הבן אדם האחרון שבא לו לפגוש.
אחר כך הם ישאלו על החברה. דניאל אומר שקוראים לה מאיה, היא בת עשרים ואחת, עובדת בחברת הייטק מובילה. בחורה לתפארת מדינת ישראל. נחום שואל באיזו אוניברסיטה היא למדה. דודה ציפי שואלת אם היא תימנייה כשרה.
ואז אימא רוצה להכיר את המשפחה. "הגיע הזמן, לא? שלושה חודשים אתה יוצא איתה, חביבי. בתימן כבר הייתם נשואים." ואבא מוסיף בשקט, "גם במאה שערים," אבל ממש בשקט, כי אימא באה ממשפחת רבנים חשובה.
"אולי אחר כך." ממלמל דניאל ומסובב את כוס הזכוכית בחוסר נוחות. היא נופלת ומתנפצת.
אורי אומר לו שכדאי לו להפסיק עם זה כמה שיותר מהר. תגיד שזרקה אותך, העיפה אותך לכל הרוחות. למה להסתבך? דניאל עונה שממזמן לא היה לו שקט כזה. אין יותר הצעות מסבתא או מדודה ציפי. מבחינתם הוא מאורס.
אבא ואימא יושבים יחד ליד השולחן המשפחתי, משתתקים ברגע שהוא נכנס הביתה. "מה קרה?" הוא שואל בחוסר-עניין. "מה שקרה הוא שיש לך חברה חצי שנה, ומלבד השם הפרטי שלה אנחנו לא יודעים עליה שום דבר. אז החלטנו שזה לא ימשיך ככה. שבוע הבא אנחנו רוצים לראות אותה כאן. הזמנו כבר את כל הדודות היקרות והרכלניות שלך." לפחות במילים האחרונות אבא מחליש את קולו, מודע לאימא הנועצת בו מבט מאוד לא מרוצה. "אבא ניסח את זה כמעט מושלם. יום שני הבא אנחנו מארחים כאן את המשפחה ואת מאיה." דניאל בוהה בהם לרגע. "אני אשאל אותה." הוא עונה לאחר רגע מבלי להתבלבל.
"הם רוצים להביא אותה. יותר נכון, הם דורשים ממני שאביא אותה." דניאל משתטח על הפופים במרתף הישן שהפך ל'מועדון הסודי' מאז כיתה ג'. אורי נועץ בו מבט של 'אמרתי לך'.
"אני לא יכול להגיד שהיא זרקה אותי. סבתא תרד עליי כל החיים. בחתונה שלי היא תספר על הבחורה שהם לא פגשו ושזרקה אותי. אותי!" דניאל מתעצבן.
"זאת האפשרות היחידה שלך. אתה לא באמת מצפה שנעבור עכשיו בספר טלפונים על כל בנות העשרים ואחת בשם מאיה, נכון?"
"לא. בשביל זה יש פייסבוק." והם מחפשים.
היא כלילת השלמות. היא בת עשרים ואחת, קוראים לה מאיה, היא חצי תימנייה אבל מחוברת מאוד, והיא לוקחת רק עשרים שקל לשעה. "אני במצב כלכלי דחוק," היא אומרת במבט כמעט מתנצל. אורי מרים גבות אבל מאשר בניד ראש. "רק תבדוק את כל המידע שפיזרת ברוב טיפשותך בבקשה, ואל תערב אותי. סבתא שלך מפחידה אותי."
יום שני בצהריים. מאיה נכנסת באיחור אופנתי, מספרת שעזרה לאימא להכין את הבצק לג'חנונים. דודה ציפי מעיפה בה מבט מעריך. היא משחקת את התפקיד מעולה. הזיכרון שלה מרשים את דניאל, והיא אפילו לא מהססת לנשק אותו בלחי לקול תרועות האחיין אשר בן השלוש.
דניאל קצת חושש בהתחלה, אבל נראה שאין שום בעיה אמיתית. הוא תוהה אם היא עושה את זה באופן קבוע. הם מתיישבים, ואימא קוראת למאיה לשיחת בנות במטבח. הוא שולח לה מבט מעודד בליווי אגודלים מורמים. היא מחייכת בעודה נעלמת אחרי אימא.
הן יוצאות כעבור חמישה רגעים, אימא מחייכת בניצחון ומהנהנת קלות לסבתא. הן מתבוננות בו בערמומיות. דניאל פונה להביט בבעלת הברית שלו ולתדהמתו הוא מוצא אותה סופרת שטרות כסף. "אני כל כך מצטערת, דניאל!" היא אומרת. "הן הציעו לי יותר, ואני באמת במצב כלכלי קשה." היא מחייכת חיוך מתנצל אחרון לפני שהיא דוחפת את הכל לארנק.