שקרים מתפוצצים כמו בלונים

הדחקה היא מנגנון הגנה נפשי שעליו מצביעה הפסיכולוגיה כאחראי לסילוקם של זיכרונות, רגשות, דחפים או מחשבות מן המודע אל התת מודע בשל איומם על האני (האגו.)

מנגנון ההדחקה שלי כנראה דפוק לגמרי, כי בשש-עשרה לנובמבר היא צעקה כמו פסיכית בתוך הראש שלי, הרעידה את כל קירות השפיות שלי.
בחמש-עשרה לנובמבר ציירתי בלון.
כשהתעוררתי בבוקר של השש עשרה לנובמבר הבלון כאב לי.
"בלון התפוצץ לי על האגן" אמרתי לנועה, היא לא הבינה.
מלמלתי לעצמי שירים, ואז צרחתי לעצמי שירים כדיי שתלך ממני, היא לא מכירה את השירים אבל שרה אותם טוב יותר ממני, אולי כי היא בראש שלי.
אז שרתי שירים שהיא מכירה, כי חשבתי שזה יהיה לה נחמד יותר לשיר, ואם כבר היא נתקעה בראש שלי, שתהיה לה לפחות שהות נעימה.
הפסקתי לשיר כי יצאתי החוצה ולא רציתי שיחשבו שאני פסיכית (למרות שאני קצת כן), ואם אני אספר שהיא נתקעה בראש שלי ולא הצליחה לצאת, הם יחשבו שאני פסיכית יותר.
היא המשיכה לשיר כל היום.
ובערב, כל הבלונים התפוצצו, כי נועה הבינה שציירתי בלון וכעסה (למרות שהיא טענה שהיא לא כועסת, אבל זה לא היה אמין במיוחד.)
ביום אחר כך היא הפסיקה לשיר והזדחלה בשקט החוצה מהראש שלי.
קצת חוצפה מצידה, לא כך? להיכנס כרעם ביום בהיר ולצרוח ולשיר וצחוק ולפוצץ את הבלונים ואז להזדחל בשקט החוצה.
מזל טוב.