שקט אינסופי

אני יושב מכווץ כמה שאפשר בפינה הקטנה שלי,ראשי נח אל ברכי, וידי לוחצות על אוזני כל כך חזק שזה כואב. "כל כך הרבה רעש" אני לוחש לעצמי "יותר מידי רעש" הצרחות שלו מהדהדות הלוך ושוב באוזני "יצור טיפש ומכוער שכמותך!" הוא צעק. ואני רצתי, ועכשיו אני בוכה. בוכה כל כך הרבה. בגלל הפחד שהציתו בי צעקותיו. ובגלל כל הרעש. החדר חשוך, והחושך מנחם אותי. אני לא מפחד מהחושך, כי החושך הוא חבר. הכאב בראשי מתעצם שידי לוחצות חזק יותר, אבל גם מהכאב אני לא מפחד. כי הכאב הוא החבר הכי טוב שלי. הוא הדבר היחיד שבאמת באמת יכול לנחם את לבי הדואב בשעות הקשות במיוחד. אף אחד לא בא לראות אם אני בסדר. אולי כי לאף אחד לא אכפת. הצעקות מתחזקות ואני מתכווץ עוד יותר. "בבקשה בבקשה תהיו בשקט" אני מתייפח בלחישות. אבל הם לא בשקט. אני רק רוצה את השלווה שבשקט. הרוב מפחדים משקט אין סופי, אבל לא אני. אני רוצה אותו. אני רוצה אותו יותר מכל דבר אחר בעולם. אבל בינתיים אני צריך להסתפק בשקט הזעום שנותנים לי הכאב והחושך, כי אף אחד אחר לא יכול לתת לי אותו. "לא נכון" אני אומר לעצמי. "יש מישהו שיכול לתת לי את השקט שאני כל כך רוצה." אני קם וניגש אל הסכין שאני מחביא כאן, אני אוחז בה ביד יציבה לגמרי. אבל אני לא יכול לעשות את זה עדיין. אני לוקח פתק ועט, ומתחיל לכתוב "מצטער, לא יכולתי לסבול יותר את הרעש. מקווה שלא תתגעגעו אלי יותר מידי" זה קצר, וזה מה שאני מרגיש, אני מניח את העט מצמיד את הפתק לחולצתי ועושה את זה.
הכאב נפלא, הוא מושלם. והוא מביא אחריו שקט
שקט אינסופי