שקט

קובלנד חזר מחנות המכולת לביתו. הדרך הייתה מוכרת לו היטב, אבל הפעם היה משהו שונה. איפשהו במוחו ניסה להבין מה הדבר, אולי צבעו מחדש את אבני השפה? לא זה משהו אחר. העצים גדלו? אולי זה הצלילות של אחר הצהריים הסתווי הזה, שהתחלף אט אט לערב. ואולי פשוט אחרי זמן מסוים מחוץ לבית הכל נראה שונה. קובלנד ניסה להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שהיה כאן. את היום שבו נודע לו על מה שקרה לא היה יכול לשכוח אבל באותה עת כבר נעדר מהבית כמה חודשים.
קובלנד הרהר בתיקונים שעליו לעשות בבית. הוא לא הספיק לערוך בדיקה יסודית בכל חדרי הבית, (לחדר שלהם עדיין לה העיז להיכנס) אבל אם לאמר את האמת, הוא ציפה למצוא את הבית במצב הרבה יותר גרוע. בדרך כלל, באיזור הזה לא לוקח לבתים ריקים יותר מכמה ימים להיפרץ. -ממש כאילו לחבורות הצעירים פה יש חיישנים שמודיעים להם אילו בתים נעזבו, הוא גיחך. אפילו הוא בתור נער היה שותף מספר פעמים לפריצות שכאלה -ממש גבורה, לשבור חלון של בית ריק, באמת מרשים. לקובלנד אף פעם לא היה נעים להיזכר בתקופת ילדותו, ומאז המקרה עוד יותר מתמיד. -זאת לא אשמתך, הוא אמר לעצמו שוב ושוב. גם אם הייתי נשאר בסביבה, מה קבכל מקרה לא היה אפשרי מבחינתי, -ספק אם הייתי מבחין שמשהו מתרחש לפני שהיה מאוחר מדי. אבל כל זה לא עזר בכלום לרגשות האשם שהמשיכו לנקר בו.
פנים מוכרות קטעו את חוט המחשבה שלו, לקח לו כמה שניות להיזכר בשמה של השכנה שראה מתקרבת לעברו, מהבעת פניה הבין שגם היא לא צפתה לפגוש אותו. הוא ממש לא היה מעוניין לפתוח איתה בשיחה יומיומית, ובוודאי שלא היה מעוניין במבטה המרחם המהול בנסיון לשחק אותה כאילו הכל כרגיל. הוא הפנה את מבטו הצידה ורק כשהיה ממש לפניה הנהן לה הנהון של נימוס והמשיך ללכת. רק עכשיו הבין שהוא כבר כמעט הגיע, ופנה משדרת העצים לתוך החצר המשותפת. הוא כבר הוציא את המפתח מכיסו ובלי לחשוב הסתובב לרגע להסתכל בבית הספר הישן שמעבר לחורשה. הוא בהה במבנה הנטוש כמה שניות לפני שהבין מה הרגיש לו שונה כל כך בדרך..