שקט

הצרחות נפסקו לפתע, אולי רק נגיחות נשמעו מרחוק, ידעתי שכבר אי-אפשר להצילם. אני עברתי בזעירות רבה בין הגופות ביניהם חברי הטובים, ידידי, חיילים, וכולם שוכבים חסרי חיים על האדמה הבוצית. הלכתי קדימה, הרוח הקרירה שלפני זריחת השמש הניפה לי את השיער, היריעות והצעקות עדיין צלצלו בראשי. נזכרתי בפניו, בפניו היפות של אחי, הייתי מסוגל לראות את מות החיילים אך לא את מותו. בשבילי הוא היה מיוחד במינו יוצא דופן, נעמדתי לכמה שניות, ודמעות קרירות זלגו מעיני, בכיתי, וזמן כבר לא היה חשוב. אולי אין בבכי שום תועלת אך אין ליידי את מי שינחם ירגיע יגיד מילים יפות יחבק,ינשק. מצאתי מקום יפה שלא נשפך עליו דם שלא שכבו עליו גופות חיילים, וליד עץ גבוה וקסום חפירתי בור באדמה "בור זה מיועד לאחי" כתבתי על העץ, בזעירות הנחתי את גופו השרוט והפצוע אל תוך הבור, לסיום מלמלתי ברכה איחלתי לא הצלחה בעולם השמיים, ולא היה מה להגיד יותר, התיישבתי המימייה הייתה ריקה האוכל היה מספיק לי בקושי לכמה שעות, הסתכלתי על המראה היפה ובעוד דקות ספורות כבר ישנתי שינה עמוקה . מאז אף פעם לא היתעוררתי.