שפתיים נשוכות

בס"ד
פי התמלא בטעם מריר ומלוח.

ירקתי.

"יורד לך דם" לחשה חברתי והושיטה לי קופסת וזלין קטנה.
מרחתי את המשחה על שפתי התחתונה השסועה שלעסתי בהיסח-דעת עד שנקרעה, והדימום נפסק. לא הייתה שתיקה מעיקה, שתיקה קורעת לב או מחרידה כפי שהייתה צריכה להיות.

לא. היא הייתה מהורהרת, בעיקר.

"את…" חברתי חששה לשאול. חייכתי אליה. "את פוחדת?" השלימה את שאלתה.
"לא". עניתי מעט מופתעת, הרי הייתי אמורה לפחוד.
חברתי התכווצה עוד יותר אל תוך עצמה וטפחה על זרועי בעידוד.
הערכתי אותה. היא ליוותה אותי אף כי לא הייתה חייבת. המריצה ונסכה בי כוחות כאשר שאר "חברותי" פרשו מזמן מין המרוץ.
היא הקריבה עבורי יותר מידי. והיום זה ייפסק אף כי היא לא יודעת.

הקרע שבתוכי דימם בשקט. הרגשתי אותו בתוכי אף כי לא כאב. כמו זריקת הרגעה לפני ניתוח. נשמתי לתוכי וזמזמתי שיר אהוב. לא ידעתי כיצד זה ייגמר, אבל זה יגמר היום.

לא התכוננתי.

בפעם הראשונה בחיי לא חישבתי חישובים או תכננתי תהליכים. לא ניסיתי לדמיין אפילו צעד אחד קדימה. החלטתי לזרוק את חיי לתוך הלא נודע. ואפילו לא נרעדתי.

כנראה באמת הייתי נואשת.

לא שלא היו לי חששות, אבל עכשיו זה מאוחר מדי מכדי לנהוג אחרת.

נעצתי את עיני בדלתות העץ העצומות שמאחוריהן יחרץ גורלי. רחש הקהל ריחף כמו זמזום דבורים. נחיל כועס המשתוקק לעקוץ.

לחצתי את ידי חברתי בעידוד. והיא השיבה בחיוך אמיץ ובסיסמא שמעולם לא אכזבה: "הכל יהיה בסדר."

שאפתי. ונכנסתי פנימה.