שפם

כשהייתי קטן, ראיתי את הילדים בגן, שהבטיחו לעצמם שכשהיו גדולים, הם יהיו או אסטרונאוטים, כבאים או אלה שנוסעים מבחוץ של משאית הזבל. אני, למרות שהייתי אז בן כלום וחצי, האמנתי שהם אידיוטים שחיים באשליות. הם חיים באשליות מפני שאז, בגן, הם בעצם הבטיחו לעצמם הבטחה שלעולם לא יקיימו.
גם אני רציתי להבטיח לעצמי משהו ולא כמוהם, גם לקיים. אז הבטחתי לעצמי שפם. אמרתי שלא משנה במה אעסוק כשאהיה גדול, יהיה לי שפם. וכך, אני אף פעם לא אאכזב את עצמי הקטן.

גדלתי. והייתי בבערך ארבע עבודות. כמובן, לא היה לי שפם. אבל מי כבר זוכר? אפילו אני כבר שחכתי. שכחתי, ואז, בבוקר כשיצאתי מאוחר למשרד- אני ראיתי שני אנשים שנוסעים "על המאחורה" של משאית הזבל. ואז נזכרתי. נזכרתי שאני צריך שפם כדי לא לאכזב את עצמי. וכך עשיתי.

את השפם אני גידלתי. שפם יפה ומלכותי. שפם שחור ועבה ואחראי. שפם שעליו כולם מסתכלים ואומרים "וואו!". אבל, מאז שהתחלתי לגדל את השפם, הכול בחיים שלי התחיל להיות רע. החברה נפרדה ממני, הכלב מת, פיטרו אותי מהעבודה וגיליתי שאחי בדיכאון. אבל אפילו לא קישרתי את זה לעובדה שיש לי שפם. אבל בסך הכל, זה לא משנה. למרות כל האסונות שהשפם גרם לי, אני לעולם לא אוריד אותו. למה?, כי תמיד אני יודע שיש אותי בעבר, ילד בגן חובה שחושב על העובדה שחבריו לכיתה אידיוטים ומבין שאת עצמו, הוא לא יאכזב לעולם.