שפיות מוטלת בספק

הוא התחיל ללכת, מטושטש ולא ברור, הגשם ממטיר בקלילות על בגדיו, על שיערו, כמעט בלתי מורגש. הוא לא ידע, ולא הבין, אבל הוא פשוט היה צריך ללכת. ללכת בחשך, בקור, בין צבעים של עצים ושמיים בלילה. הוא נעצר, והביט לשחור שמעליו, כל כך… כביר. ואז הוא פנה לשוב וללכת. אבל לפתע, הגשם ניתך עליו בעוצמה, חודר לפינות מוגנות בתוכו ומקפיא אותו, מציף את עיניו, את פיו, את לבו. הוא הולך, דמעות זולגות על פניו ושפתיו פעורות למחצה, רועדות מרוב חוסר אונים. הוא הוצף בגידה, פתאום, וזעזוע, לא מבין איך זה קרה לו, ומדוע, ולמה. הוא נאבק לנשום, בגשם, מתאמץ לראות, לנוע. הוא הבחין ברגע האחרון בזוהר של מכונות הריגה וברעד של ענקים שצועדים על הקרקע. הוא קפא, נשימתו לא סדירה ופניו מתנגדות לריסון שהוא נסה לכפות עליהן. רגשות נשפכו ממנו אל האוויר, אל הגשם. צער ופחד, תחינה וייאוש. נובעים ממעיין שנוצר יש מאין, נמצאים כי הם אמורים להיות. הוא הרגיש פגוע, חסר בגלל איזו יד נעלמה, עושה דברים שלא משנים, שלא צריכים להיעשות. ואז הוא ראה את המקום המוגן, נכנס למחסה שבודד אותו מהגשם, מהלילה. הוא חזר אל ההיגיון, אל הצורך להתרחק מהרטיבות והקור, אל הרעידות, אל הנשימות העמוקות. הוא התכווץ לתוך עצמו, ותחושת העוול, הפגיעות, נעלמה באחת. החיים האמיתיים הכו בו, והוא כבר לא ידע שהוא עושה דברים שלא משנים, שלא צריכים להיעשות. הוא רק ברח. בריצה, בייאוש מציף, בקפאון. ברח מהגשם.