שעת המוות

כשאני מגיע הביתה יש ריח של פיצה, וזה לא דבר טוב. היחיד שאני מכיר שיודע להכין פיצה הוא לורנזו, וגם עליו אי אפשר להגיד שהוא יודע להכין פיצה. אני הולך לחדר שלי בלי להתקרב למטבח, אדחה את זה כמה שאפשר. בחדר שלי עומד אחי ומסתכל דרך החלון עם הגב אליי. "אני לא יכול להשאר פה" הוא אומר לי בקול רועד. "אני יודע שאתה לא אוהב אותו אבל בקרוב הם ילכו מפה-" "הם לא ילכו! אתה לא מבין?" הוא קוטע אותי בלחישה רמה. העמידה שלו כפופה והוא רועד כאילו קשה לו לעמוד במקום. אני מתכוון לענות לו אבל אז אני שומע מאחורי קול של צעדים כברים ואני מסתובב במהירות.
בפתח החדר עומד לורנזו וחוסם את היציאה, על הפנים שלו מרוח חיוך לא נעים.
למה היא התחתנה איתו? אני לא יודע- או שאני לא רוצה לדעת. אני לא חושב שלאבא אכפת, בעצם לא אכפת לו משום דבר. העיקר שנתנהג כמו המשפחה המושלמת ושהוא ילך לשתות עם החברים שלו. לאמא בטח אכפת אבל היא לא מדברת על זה. בסביבתו היא תמיד מתנהגת כמו ציפור בכלוב. אחותי כבר לא מדברת בכלל. מאז שהיא חזרה איתו מאיטליה כבר לא רואים אותה, היא שקופה כמו רוח רפאים.
אח ימפסיק לרעוד ומזדקף פתאום. "האוכל כבר מוכן, בוא למטבח" לורנזו אומר לי בתקיפות ודוחף אותי מחוץ לחדר. הדלת נסגרת לפני שאני מספיק להגיב. כמה דקות אחר כך לורנזו מצטרף אלינו בשולחן האוכל ואנחנו אוכלים בשקט.
אני חוזר לחדר שלי מהר, אולי עוד אספיק לשנות את דעתו של אחי. הוא לא נמצא בחדר אבל אני רואה את האופנוע שלו מחוץ לחלון.
אבא התעקש וקנה לו מכונית יקרה אבל יום אחרי זה אחי מכר אותה וקנה את האופנוע.
משהו לא בסדר. ההגה של האופנוע נראה עקום כאילו מישהו הלם בו בכוח. אני יוצא מהבית בשקט ומתקרב אל האופנוע. הוא נראה כאילו גלגלו אותו במורד גבעה, כל גוף האופנוע מחורר ושרוט. איך הוא תכנן לסוע בדבר הזה? אני שומע מאחורי קול עמוק וקופא במקום. "הוא היה מאד נאמן, לא היה אמור לגמור ככה" ואני יודע שהוא לא מתכוון לאופנוע.