רעש מוכר

זהו סיפור אמתי שקרה לי אתמול כשהלכתי לישון:
נשכבתי במיטתי בהכנה לשינה, וכדי שלא יהיה לי חם, הפעלתי את המאוורר שבחדרי וכיוונתי אותו כלפי מיטתי.
תוך כדי שינה שמעתי קול של דריכת אקדח שכוון אל ראשי, קפצתי ממקומי והתעוררתי משנתי מיד, ידעתי שלא אספיק לעשות דבר לפני שהאיש שמחזיק באקדח ירה ויהרוג אותי, ידעתי שלא אספיק ליראות את הרוצח וגם ידעתי שזה לא ישנה דבר אם אראה אותו, הרי ברגע הבא אפסיק ליראות בלאו הכי. ידעתי שזהו הרגע האחרון שלי.
הרגע הזה ערך לא יותר משניה וחצי. שנייה וחצי היה הזמן שערכו ההתעוררות שלי, ההלם המידי וההבנה שאמות ברגע הבא. מתברר ששנייה וחצי לא הייתה כמות מספקת של זמן בשבילי להבין שקול דריכת האקדח היה בסך הכול קולו של אחי הקטן שהסיט את המאוורר לכיוונו בכוח בעוד הצירים שלו נעולים, מה שגרם לפליטת צליל של תקתוק שנשמע לי כקול דריכת אקדח.
בשנייה וחצי האלה, במה שחשבתי שהוא רגעי האחרון, אומנם לא הספקתי להבין את כול זה, אך הספקתי לעשות המון דברים אחרים…
הספקתי לפחד.
הספקתי להיפרד.
הספקתי להתחרט על הטעויות שעשיתי בחיים.
הספקתי לדמיין את כול מה שלא הספקתי לעשות.
הספקתי להבין שכול זה לא משנה.
הספקתי להשלים עם המוות.
הספקתי לתהות אם אגיע לגן עדן, או שאחדל מלהיות.
הספקתי לחשוב כמה אני רוצה לחיות וכמה אני מפחד מלמות.
הספקתי להתחנן לאלוקים שלא ייקח אותי כי אני עוד צעיר.
הספקתי לבכות ולקלל את גורלי ואז להשלים איתו שוב.
בשנייה וחצי האלה, זמן שלא היה מספיק בשבילי כדי לעמוד על טיבו של קול מוכר, הספקתי לעשות את כול זה… והכול, רק בגלל תקתוק שהשמיעו ציריו של המאוורר שבחדרי. ואז, ברגע שלאחר מכן הבנתי שלא אמות… הוקל לי כול כל, אך כול המחשבות שחשבתי באותן השנייה וחצי פשוט לא עזבו אותי, הן סירבו להרפות, הן עלו והציפו את מוחי, לא היה טעם לנסות לחשוב על שום דבר אחר, המחשבות פשוט רדפו אותי… זה היה יותר מידי בשבילי, צנחתי בחזרה אל המיטה וחזרתי לישון.
זה מדהים כמה מחשבות יכול עורר בך רעש מוכר…