השמש.
אני אוהבת את השמש. את קולות הציפורים הנודדות בעקבות השמש. את קרניה המלטפות, החמות והעדינות, שמזכירות לי את הבית.
השמש מביאה איתה זכרונות. הגשם שוטף אותם.
לפעמים, כשאני יוצאת החוצה מהכוך שיצרתי לי,כדי להרגיש את חומה של השמש, אני תוהה לעצמי, האם שלום עולמי תלוי בשמש? הרי כשמדינות נלחמות, הן נלחמות על משהו. אולי המשהו הזה הוא השמש? הרי כששמש נמצאת בצפון, בדרום היא תחסר. כשהשמש נמצאת במדינתנו, המדינה שמולנו, מלאת געגועים אליה.
אז אולי, מתי שהשמש תכסה את כדור הארץ כולו, ותהיה דקה, שעה או שנה, שכל העולם יהיה שטוף שמש, אולי אז יהיה שלום עולמי?
אני לא יודעת.
אבל אז, כשמגיע החורף, וכולם מסוגרים בעצמם, אני תוהה, האם יש מלחמות בגלל הגשם?
האם אנשים מצוברחים וכועסים, בגלל הגשם?
כמובן שאני לא יכולה לטעון זאת, כי יש מיליוני אנשים השמחים בגלל בואו של הגשם.
אני לא יודעת.
אני שואלת פה שאלות ללא בסיס, ללא ידע, וללא הבנה. אני לא מבינה את החיים. אני לא מבינה למה אנשים אומרים שמלחמת העולם הראשונה, התחילה בגלל רצח. הרבה אנשים נרצחו, ואף אחד מהם לא הוביל למלחמה.
אני לא מבינה למה אנשים אונסים. למה גברים אונסים – כמעט שלא שומעים על מקרי אונס מנשים – הם לא חושבים על אמם? על אחותם? או שאולי הם אונסים בגללן?
אני לא מבינה למה אנשים מתאבדים. הם התייאשו מהחיים? או שהם קצרי רוח לקראת החיים הבאים? האם הם עושים זאת מתוך יאוש, או מתוך הבנה, שזה הרגע שלהם לפרוח ולהשתחרר?
אני לא מבינה למה אנשים מביאים ילדים לעולם. כדי להיות אנשים טובים יותר? כדי להעניק חיים? כדי להקים מורשת שתונצח בעולם?
אני לא מבינה כלום. והכל ממוסגר ומוכרז במילה "טאבו". שמשמעותה, לפי הבנתי, נושא שלא כדאי להזכיר אותו, נושא שלא ראוי או נהוג לדבר עליו.
ואני רק שואלת את עצמי, אם כל הנושאים הללו, היו פתוחים, האם היינו נמנעים מהם?
האם ילדה ששואלת את אמה על אונס/התאבדות/רצח, ואמה הייתה עונה לה, האם אז המקרים הללו היו נמנעים? אבל למה שזה יקרה?
כמו שהבנתם, אני לא מבינה כלום.
אני רק מבינה, שבלעדי השמש לא היינו שורדים. בלעדי השמש אני לא הייתי שורדת. כי כמו שאמרתי, השמש מביאה איתה זכרונות חדשים, שמכסים על הזכרונות הרעים הישנים.
תגובות (4)
זה קטע עם פוטנציאל די טוב ואת גם כותבת מצוין. יחד עם זאת, אני חושבת שאם היית עוברת שוב על הטקסט ומשפצרת אותו טיפה זה היה הופך אותו לנפלא.
תודה רבה, עוברת עליו עכשיו :)
טאבו = הקדש.
כיוון שמשהו מסויים הוגדר כקדוש, חל איסור לעשות בו כל שימוש שהוא, למעט צרכיו של ההקדש. חֶרֶם (או בערבית: חרַאם).
בהשאלה, מדובר בקניין פרטי. במשרד המקרקעין (לדוגמא) רשום מי בעליה של כל חלקת אדמה. לפיכך, חלקה זו היא קניינו הפרטי, ואין היתר לאף־אחד אחר לעשות בה שימוש ללא רשות הבעלים החוקי.
בהרחבה, עניינים (לא רק פיזיים) פרטיים, שאין לדון בהם ללא היתר בעל העניין.
בהקשר לסיפור: טאבו הוא נושא (שלא נועד ל) שיחה, שמותר לדון בו אך ורק בהסכמת כל משתתפי הדיון. כשאחד (או יותר) ממשתתפי הדיון הוא קטין, נדרשת הסכמת הוריו (או האפוטרופוס הרשמי) המפורשת.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
רמפלכיחבבעס – שם קשה להגייה… או לכתיבה – חידשת, תודה.