שמש מדממת

תראי", היא אמרה לי, "השמיים סגולים!"
התלהבותה לא דבקה בי, ואני, שהייתי עסוקה, מלמלתי משהו על כך שהאור נשבר ולכל צבע מקדם שבירה שונה ולכן השמיים נראים סגולים.
היא גלגלה את עיניה, אמרה לי שהוצאתי את כל הכיף שבשקיעה והלכה לה.
אילו לא הייתי עסוקה אולי הייתי קוראת לה בחזרה, אומרת לה שחבל לה להפסיד את השקיעה. אולם מחשבותי היו נתונות למחברת הקטנה שאחזתי בידי.
במחברת היו מושרבטות אין-ספור מילים, ומילים אלה יצרו משפטים, שיצרו שירים וסיפורים. עיני היו דבוקות לדפים, אך מחשבותי דאו הרחק ממקום מושבי, אל עולם כואב וחסר צבע. מוחי יצר קשרים בין סיפור לסיפור, טווה את עולמה של הכותבת, מישהי שאולי הייתה פעם אך איננה עוד.
האנשים והיצורים שהיא טוותה בעזרת נול המילים שלה היו אפורים, ועולמם היה חומרי, דביק ודוחה. היא תיארה את העולם של היצורים האלה, את העולם שלנו, בדיוק מעורר אימה ממש. כל דימוייה למחיצה שהפרידה אותה מן העולם התייחסו לחרך בחלון, לפס צר ממנו נשפך אור לתוך חדרי מוחה האפלים. היא הייתה לא אנושית, או אנושית מדי, לא יכולתי להבחין.
חסרת אונים, הרגשתי איך אני נעלמת במבוך חייה, כיצד אני שותפה למלחמותיה בסביבה, בעולם, בעצמה. בחוסר רצון הגעתי לדף האחרון, לסיפור האחרון, והרגשתי צורך לדעת עוד. רציתי לתפוס אותה בכתפיה ולנער אותה עד שתספר לי מי היא, לעזאזל, נלארכנה, והיכן מפעל חלומותיה, ומהי אותה הרגשה אינסופית?
עמוק בתוכי ידעתי כי היא עצמה אינה יודעת את התשובות לכל אלה. עמוק בתוכי ידעתי שאת התשובות לכל אלה היא מחפשת, עוד, בעצמה.
הרמתי את ראשי ותפסתי את שניותיה האחרונות של השקיעה.
חייכתי. השמיים באמת סגולים.