שמלה ירוקה

התחנה המרכזית. עשר בלילה. דמות קטנה מהלכת מצד לצד, מחכה.
הדמות מתבררת כילדה קטנה וצנומה. שמזהים אותה מרחוק, בעזרת המראה המיוחד;
שמלה ירוקה מכוערת שחילקו לכולן בבית יתומים מבד גס וזול. שיער שחור מהודק בגומייה קשיחה לזנב סוס, עיניים בצבע דבש נוצצות. ממבט ראשון מזהים את דמיונה המפותח של הילדה, ומעטר את פניה חיוך רחב, שאומר הכל וכלום.

איש יורד מהרכבת. עיניים מסתכלות עלייה. בטוחות שהיא מחכה לשווא ומאמינות שהיא סתם מדמיינת שיבואו לקחת אותה, שהיא שוב תחזור לבית היתומים, שוב תקווה נושנה.
העיניים מאמינות שאף אחד לא אוהב אותה, ואולי הן גם צודקות.
"כריסטין," איש טוב-לב פונה אלייה לאחר ששוחחו מעט "קחי את מעילי, קר, את תקפאי למוות"
היא מנידה בראשה לשלילה, "הסבירו לי שמשפחת האומנה תזהה אותי בזכות שמלתי. אם אכסה אותה אז הם לא יזהו אותי, אבל תודה, בכל זאת" אומרת וממשיכה לחכות.
"לא מתייאשת" ממלמל האיש, חושב על גורלה של הילדה.

התחנה המרכזית, שתים עשרה בלילה, חושך גמור. דמות מחכה, לא מוותרת.
נחושה בדעתה לחכות למשפחת האומנה. אפילו שכבר בטוחה שלא יבואו.

היא פונה ללכת. מיואשת. מאחורייה נעצרת מכונית. "את כריסטין?" שואל הנהג.
"כן" היא מהנהנת בחוסר סבלנות.
"כנסי לאוטו" הוא אומר והיא נכנסת מאושרת, נוסעת למשפחת האומנה. מוכנה לחיים חדשים.