שם שכאן

דפקתי בדלת הגדולה והלבנה, לבן צחור אומרים? כזה מנצנץ, מפלי הקשת הקיפו אותנו, המים זרמו אבל בצבעים אחרים, ספקטרום רחב יותר משהכרתי. צבעים חדשים, התרגשתי. המפלים הקיפו אותי, יכולתי להרגיש את הטיפות ניתזות על פני ובזרמיהם סימנו לי את הדרך, זו הדרך הנכונה.
לא שראיתי עוד אפשרויות, אני אפילו לא בטוח שהעיניים שלי היו פקוחות. נדמה היה לי שפשוט שידרנו אני והדלת, גם אחרים כמוני היו שם, לא נראו, אבל נכחו, כולנו חייכנו, חייכנו מבפנים וחיכינו. אולי שתפתח אולי שמישהו יצא, זו היתה המתנה מסוג אחר, לא כזו שהכרתי, בפקקים, בתורים, בחיים? שאלתי? ומאיפה כל הסבלנות הזו צמחה לה. ואיך זה שכל כך נעים, פשוט לעמוד? הרגשתי שאני יכול לעשות הכל, כל דבר שאצליח לחשוב עליו, כל דבר שאצליח לדמיין, אז לא מיהרתי לברוח, מה לדמיין? הרהרתי. גם לא יכלתי לקמט את ההמתנה במושגי הזמן אני מניח שהוא איבד משמעות, לא היה למה ליחס אותו, כי לא הייתי צריך להספיק לשום מקום, לא היה לי תאריך או שעה – הרבה סובלנות היתה שם.
לא דאגתי למכרי לא דאגתי מכלום, המתנתי. בלי לדעת כמה ובלי לסבול מהלמה, ואז, כשניסיתי לרגע להזכר, איך הגעתי? פתאום היא נפתחה. הכל לבן גם בצד השני, הדלת פתחה פתח בדיוק לאותו מרחב בו המתנתי. יכלתי פשוט לעקוף אותה, אז למה חיכיתי? שאלות מהסוג הישן החלו לעלות בי. ואז, הרגשתי תחושת נשיפה בעורף – לא היה לידי אף אחד, לפחות לא שיכלתי לראות. התחושה הייתה נעימה אנרגיה נשית היתה שם! לא היה לי ספק, היא לחשה לי את הסוד של המקום – אתה מי שאתה מאמין שאתה, לטוב ולרע אמרה. ונעלמה. ואני, ניסיתי להבין מי אני רוצה להיות, ומזה בכלל אומר מאמין. כאן הכל כל כך דומה, תוך כדי שאני נובר בעמקי התודעה, מנסה לגבש את התשובה שתמיד חיפשתי, הרי כאן בטח יש לי סיכוי למצוא אותה חשבתי… ואז, ממש שם ברגע ההוא, הזה, זה שהיה, שהינו ושיהיה שהרי מתקיים הוא תמיד ולא מרפה – ברגע ההוא ממש ומבקביל לנשימה עמוקה ליבי הפסיק לפעום אבל ידע – עוד לא הגיע זמני לקבל את התשובה כי בעצם, שם מסתיים המסע. אז שפשפתי עיניים חזק וקיוויתי לטוב, ועכשיו כבר ידעתי שהכל מתחיל ונגמר בלחשוב – אז חשבתי, מחשבות טובות ונעימות הכל תלוי בי, ורק לי הכוחות! לעשות להנות לחוות ופשוט להיות.