שם פואטי

השיר הראשון שהיא כתבה לא היה משהו. היו בו המון מטאפורות, אבל שום דבר שם לא היה באמת עמוק. משהו על דרקונים ונסיכות ותפוחים מורעלים. גם היא לא הייתה מרוצה ממנו. היא החליטה לגנוז אותו. לא שגם ככה היו לה יותר מדי אנשים שהיו מוכנים לשמוע.
בכללי אף פעם לא היו לה יותר מדי חברים. היא הייתה מן אחת כזאת, מתבודדת. נזירה, אפשר לומר. רק כשלקחה סמי הזייה הרגישה שהיא לא לבד, כי ההרגשה הזאת, של התקרבות למוות, ביחד עם כל האורות והצבעים, גרמה לה להרגיש קרובה לאלוהים. היא אף פעם לא באמת הייתה קרובה למוות, סתם כאב לה, אבל זה לא מנע ממנה להמשיך.

השיר השני שלה לא היה משהו. היו בו המון דברים עמוקים, אבל שום דבר שם לא באמת ייצג רעיון. משהו על המוות ועל החיים ועל האמצע ביניהם. גם היא לא הייתה מרוצה ממנו. היא החליטה לשמור אותו. גם ככה יש לה בבית יותר מדי מגירות ריקות.
בכללי תמיד הבית שלה היה ריק. היא הייתה מן אחת כזאת, ריקנית. חלולה, אפשר לומר. רק כשמילאה את המגירות בבית בדפים עם שירים היא הרגישה שהיא לא ריקה, כי ההרגשה הזאת, של רוחניות והבנה נפשית, ביחד עם כל המטאפורות והדימויים, גרמו לה להרגיש קרובה לעצמה. היא אף פעם לא באמת הייתה קרובה לעצמה, סתם הרגישה מיוחדת, אבל זה לא מנע ממנה להמשיך.

השיר האחרון שלה לא היה משהו. היו בו המון רעיונות, אבל שום דבר שם לא היה אמיתי. משהו על כמה שהנפש של האדם קטנה ועל זה שכאב הוא לא אמיתי. גם היא לא הייתה מרוצה ממנו. היא החליטה לתלות אותו. גם ככה היו לה יותר מדי קירות בבית.
בכללי תמיד היו לה יותר מדי קירות. היא הייתה מן אחת כזאת, מוסתרת. חסומה, אפשר לומר. רק כשעמדה על הכיסא באמבטיה עם החבל על הצוואר היא הרגישה שהיא לא מוסתרת, כי ההרגשה הזאת, לעמוד שם ולקבוע את הגורל שלך, גרמה לה להרגיש חשובה. היא אף פעם לא באמת הייתה חשובה, סתם ניסתה להתאבד, אבל זה לא מנע ממנה להמשיך.