שלי.שלה.שליה

הבית היה ריק כמעט כמוני.
תקועה בין 4 קירות.
הגשם נוקש על זגוגיות החלון ודמעות נושקות לזגוגיות העיניים.
היא נעלה את מגפיה השחורות והתעטפה במעיל הגדול שלה.
ליטוף אחרון לכלב והיא יוצאת.
אישון לילה והרחוב הרטוב ריק מנפש חייה.
חציתי את הכביש ונכנסתי.
טובעת בבוץ היא משוטטת.
רק הגשם ורשרוש העלים נשמעים.
אין אף אדם.
תהיתי לעצמי אם מישהו יחפש אותי.
כל בגדי ספוגים ואני שוקעת באדמה הרטובה.
הגשם מטפטף אל הארץ והדמעות תופפות מנגינה על לחייה.
היא לא משוגעת ולא נורמלית, לא יפה ולא מכוערת, לא רזה ולא שמנה, לא מיוחדת ולא שגרתית, היא סתם.
צרחה.
זעקה.
יבבה.
היא מיואשת.
ולא סתם.
מעולם לא מצאתי את עצמי בשום מסגרת.
מאז ומתמיד הייתי סתם.
סתם עוד ילדה בכיתה.
סתם עוד ילדה בבית.
סתם עוד גוש בשר שמתהלך בעולם.
חסרת כשרון וייחוד.
סתם.
עוד זוג עיניים חומות שמביטות על העולם.
ונקודת מבטה מעולם לא הייתה שגרתית.
היא, אומנם, לא ראתה זאת.
אבל אני כן.
מה המטרה שלה ?
ייעוד אולי ?
מי יודע …
כשהלב שלה נשבר למליון רסיסים דקים וחדים.
כשעטפה את הכל בבטון, שלא יראו, שלא יגעו, שלא ידעו.
כשנחבטה בעודה מוקפת בקהל ילדים עם חיוך שטני.
כשבבית תמיד הייתה השעיר לעזאזל, חלקי חילוף למקרה שלמישהו ילכו הכליות.
ולעזאזל, לעזאזל עם כולם כי אני כאן ותמיד הייתי.
אוויר, נשמתם אותי, ניצלתם את כל שהייתם צריכים ונשפתם החוצה.
שקופה.
שקופה מנוצלת וקלה להשגה.
הרוח נושבת דרך העלים הרטובים והיא נושפת החוצה נשימה עמוקה, רטובה, עצובה.
כי נמאס לה מסרטי מדידה ומשקל אלקטרוני.
ולמען האמת גם אלגברה לא מעניינת אותה במיוחד.
לקום בבוקר בלי נשמה, רק נשימה.
למה ? למה לעזאזל שאשאר ?
מאז ומתמיד ברחתי לכאן.
מאז ומתמיד היה זה מקומי.
מאז ומתמיד נפלתי, נזלתי, טפטתי.
מאז ומעולם נשמתי כאן.
כאן ורק כאן.
ומן הראוי ששם גם תיפול, תנזול, תטפטף, ולעזאזל תנשום את הנשימה הערורה שליה.
שלי, שלה, שלה ושלי ביחד.
שלי . שלה . שליה.
אנחה
שקט
גשם
רוח
בוץ
בור
שקט
גשם
רוח