שלוש בנות, שלוש גופות

בתוך הגן הגדול, המלא בדשא ירוק וגבוה ופרחים אדומים ומלבלבים. ישבו שלוש בנות על ספסל עץ רעוע, רגליו של הספסל נצבעו בירוק זית ישן, אך הצבע החל כבר להתקלף, חושף מאחוריו את העץ הדהוי והישן. הן ישבו שם, רגליהן הדקות משתלשלות מהספסל, מגיעות בקושי לרצפת האבנים היפה שעיטרה את שבילי הגן. עיניהן עוקבות אחרי ציפור קטנה וכחולת חזה, המשוטטת ברחבי הגן. יושבות שם שלוש בנות, כ"כ שונות. כל אחת מהן מסתירה את מה שהיא מרגישה על ידי חיוך גדול, חושף שיניים. אך אם מסתכלים טוב טוב בעיניים, אפשר לראות כמה שאריות מהעצב והבלבול שתקפו כל אחת, לפני רגע קט. הן מביטות אחת בשנייה, מאלצות חיוך וכמה מילות נימוס ואז טובעות שוב במחשבותיהן העמוקות, מנסות להיאבק בגל המחשבות הגדול הקרב ובא, אולם הוא מכניע אותן בלי קושי רב וכל אחת נופלת, אט אט, אל תוך בעיותיה הקשות.
בצד השני של הגן, עומד איש צעיר ונאה ומביט באריכות בשלוש הבנות. הוא מתקרב אליהן בצעדים קטנים ושקולים, עיניו נוצצות למרחקים. הוא עוצר ומביט בהן שוב, בינו לבין הבנות מפריד מרחק של צעד אחד בלבד, צעד אחד יחיד וקטן. אף אחת מהבנות אינן מבחינות באיש המוזר, העומד כל כך קרוב אליהן, רק חצי מטר מרחב. האיש הצעיר מוציא מכיסו הקרוע סכין, סכין כסופה וחדה ומביט בה בשעשוע. הוא נועץ את הסכין עמוק בתוך בטנה של הבת הראשונה, היא זועקת בכאבים וצועקת לעזרה, אך שאר הבנות אינן מבחינות, הן שקועות מדי בבעיותיהן הקשות. האיש מוציא את הסכין נוטפת הדם מבטנה של הילדה שהפכה כבר לגופה ופונה אל הבת השנייה. נועץ את הסכין עמוק בתוך בטנה, בדיוק כמו לבת הראשונה, היא צורחת בכאבים וצועקת לעזרה בתחנונים. אך הבת השלישית אינה שמה לב, היא שקועה מדי בלבה הכואב. האיש מחייך חיוך מפחיד ומוציא את הסכין מבטנה של הילדה שכל גופה קפא ופונה אל הבת השלישית. הוא נועץ את הסכין הגדולה עמוק בבטנה, היא זועקת לעזרה, ומתפתלת מכאבים, אך כבר לא נותר מי שיעזור והיא מחליקה על הספסל, חסרת רוח חיים.
בתוך הגן הגדול, המלא בדשא ירוק וגבוה ופרחים אדומים ומלבלבים. שכבו שלוש גופות על ספסל עץ רעוע. שלוש גופות, שאולי, אם לא היו שקועות כל כך בעצמן ובבעיותן, אולי היו ניצלות.