שלושה סתווים

"שטויות, זה נגמר" הוא אמר לי בטלפון.

שלושה סתווים מרחק היה ליבי אל ליבו.
עלם חמודות עם עיני אגוז שפניו קרנו את נשמתו החוצה. רוח נעורים כמו מתפרצת ממבטו הצמא לכל מה שנראה בדרכו. והוא בדרכו שלו מרווה צימאונו מכל הבא ליד.
לעיתים היה נדמה שתשוקתו הייתה מתחלקת ביני לבין פרחי הבר המפוזרים בשדה. רציתי להאמין כי הצוף שלי היה מתוק יותר. לכן בעת ליל, הייתי עוטפת אותו בזרועותיי הרכות ונותנת לו לינוק מחמוקיי הזקורים.
רק שיישוב.
והוא שב. כל לילה.

שלושה סתווים מרחק היה ליבי אל ליבו.
עלם חמודות עם רעב תמידי בעיניים שלא בא על סיפוקו. ואולי לא יבוא אף פעם.
כי כזה היה הוא, מתנדנד בין עיקר לתפל, בין אסור למותר, בין הטהור לטמא,
ואני כשממית מדדה בין השחור ללבן מחליפה צבעים מתנועה לתנועה.
הלכתי אחריו בהתמדה, בצעדים שקולים ומתונים טיפחתי מפלט לכל אשר יקרה.
והוא בתמורה השיב לי בלילות סוערים שנחקקו בזכרוני.

הנשימות הכבדות עטפו את הדממה האלחוטית, הזכירו לי נשימתי שלי היכן היא.
שלושה סתווים מרחק היה ליבי אל ליבו
ועתה זה נדמה כנצח