שלולית של דם

ז'ול הביט בה כמהופנט. אור הכוכבים מהחלון פרש את נקודתיו עליה, שיווה לה צבע אדום-כסוף.
נקודות קטנות של אור התפרשו על פניה, וז'ול הביט בה בעיניים בורקות. היא הייתה קטנה, נוצצת ומבריקה.
היא הייתה חלקה, מושלמת, ללא רבב.
ז'ול רכן אליה, מביט בהיסח הדעת בנוזל האדום הנוצץ.
ריחה המתכתי לא מנע ממנו להתקרב עוד יותר. הוא התקרב, הירח מאיר את שיערו השחור, צובע בו גוונים שונים של שחור, בהירים יותר ופחות. שיערו הבריק, ועיניו הירוקות נצצו, ההשתקפות שלה בורקת בתוכן. אישונין התרחבו כשאור הירח נסתר ממנו, וז'ול התקרב אליה בלהט.
זה כל מה שנותר, הרהר בעצב. הוא נגע בקצה אצבעו בדם, שעוד היה חלק ולא הספיק להתייבש, והביט בעצב בגופה שלצידו.
אצבעותיו היו מכווצות סביב קת של סכין, ועורה היה סאטן תחת אצבעותיו. שיערה הרך והבהיר היה קטיפה, ודמה היה תכשיט.
הוא חתך את פרק ידו בשתיקה. חיוך מתוק פרש את שפתיו, וכשדמו שלו טפטף אל תוך שלולית הדם, קול הטיפות היה הרקע המושלם לסכין שננעץ בליבו. היה הכאב, ואז הוא חייך, זרועותיו חובקות אותה, עיניו הזגוגיות בוהות בשלולית דמה, כשדמו זולג אליה במהירות.
הכאב אלחש אותו, והוא נחנק מהדם שלו. והוא מת.
שלולית של דם. זה כל מה שנותר מחייהם.