שלוה, אוטובוסים, ומה שביניהם

-זכויות שמורות לאאוריקה-

שלוה. שלוה זה קו המתאר העדין שלה, נראה בקושי מתוך האפלה, רק קבוצות שערות אסופות בגולגול מוארות באור הטלויזיה. היא מטפסת למיטה, מתיישבת באנחה שלמה.
שלוה זה… שלוה זה… לא. שלוה זה הרגע הזה, זה עניין של שניה, שרק המחשבה להתקרב אליו מרעידה אותי. זה כל כך אבסורדי, הרעיון הזה, פשוט לשבת שם בחוסר מעש.
אחרי הכל, אם יש שלוה, זה אומר שהכל בסדר, ושום דבר לא בסדר. זה אומר שלעולם לא אזכה לשקוע בברכת השקט הזו? האם אני בכלל רוצה לשקוע בשלוה? הרי אם הכל בסדר אין מה לעשות, אין מה לפתור, אין למי לעזור.
משעמם, משעמם, משעמם.
אם אין מה לעשות מה הפואנטה? למה לי להמשיך ללכת כשזה ברור שאין לי מטרה? הרי זה ברור שאוכל לקחת את הצעד הנוסף ההוא אל תוך הכביש, כן, ממש עכשיו, האוטובוס מאיץ, הדופק עולה, ו- לא. לא עושים דברים כאלה, סתומה. פשוט תמשיכי ללכת, אולי תגיעי לשם בסופו של דבר. אבל אין סוף למדרכה, ואפילו כשמרימים את הראש מהרצפה אי אפשר לראות את הסוף, רק עננים ושמש ולפעמים הבזקים של נוצה אדומה או עלה ירוק על שמים כחולים. וכשנגיע לעננים, אז? מה אז? אחיה בכלום הזה לנצח? זה כמובן לא יכול לקרות, כי אני עצמי מלאת בעיות, ואת השלוה השוררת בעננים אפר בין רגע, והאוטובוס חלף, ובעצם אולי אני לא רוצה כל כך להגיע לשם כי טוב לי כאן למטה, איפה שיש בעיות, מטאפורות מוערכות יתר על המידה ומעשים חסרי פואנטה וחיפוש אינסופי אחד משהו, סיבה, אבל העננים הם סתם עננים כמובן, ואני כבר הגעתי הביתה.