שיש לבן

יש מין בקרים כאלה. בקרים כאלה שבהם אני קם, ואני עדיין קצת ישן, כרגיל. בקרים שבהם אני במצב רוח סתמי ורגוע כזה, כרגיל. בקרים שבהם אני מוצא את עצמי בוהה בחלל האוויר, פשוט כי עוד לא הפנמתי שאני חי שוב, וצריך למצמץ. כרגיל. יש מין בקרים כאלה, בהם אני קם, והכל הכל כרגיל.
אבל אני יודע מה טומן בחובו ההמשך של הבקרים האלה. אני יודע שגם אם חסמתי וחסמתי במשך שנים ארוכות, גם אם אני כבר מאמין בכל לבי שזה לא כואב יותר, אני אהיה ממש שם, ממש מולו. וזה יכאב יותר מכל דבר שאי פעם קרה לי, בדיוק כמו בלילה ההוא.
אני יודע שגם אם השמש זורחת בדיוק כמו בכל יום אחר, ואני לגמרי כרגיל רגיל רגיל, לא ככה זה ימשיך. כי היום אני אשבר וארעד ואזעק בתחינה אל השמיים, וכל המילים על זמן ועל זיוף ועל רשמיות לא יעזרו לכל המדברים אליי בעולם. זה עדיין מוחץ אותי.
ואני לא יודע אם באמת יש זמן כאן, ביני לבין הלילה ההוא. אני לא יודע אם זה יפסיק אי פעם או אם זה לעולם יישאר לצדי, ילך לאן שאלך וייקבר היכן שאנוח גם אני. אני לא יודע אם זה יתפוגג ממני לאט, או שכאב חדש פשוט ידחק אותו למקום אחר.
אני חושב שהלוואי ויכולתי לאמץ אליי את הבכי המטלטל באמצע סופה, את הצרחה הנזעמת בתוך שקט שחור משחור, את הניגון המצמרר, הנצחי… או פשוט לעזוב. להשאיר אותו מאחוריי ביום קיץ סגרירי ולרוץ מהר-מהר בכיוון שאליו לא חלמתי להגיע, וגם הוא לא.
אבל זה לא יקרה לעולם. אי אפשר לשמוט את לבך המדמם סתם כך אל הארץ, ואי אפשר להיאחז בו נואשות. אפשר רק לשאת אותו בעדינות, ללמוד להשלים עם האדום שלא מפסיק לזרום לעולם על זרועותיך, עם התדירות הבלתי צפויה שלו, עם הזיכרון של מה שעקר אותו באכזריות מבפנים וחשף אותו אל האוויר הקר בחוץ.
אז אני בדרכי הבלתי נמנעת אל אותו מקום ארור. המקום בו אני אשבר וארעד ואזעק אל השמיים. לבי נח בכפות ידיי, עם האדום שלו שלא מפסיק לרגע, והזרם מתגבר. לאט ובהתמדה, ככל שמתקרבים, ככל שהבקר הזה נהיה רגיל יותר.