שיר ערש

דמותה הקטנה נעה באפלה, תלתליה היו כמסגרת לפניה החיוורים. בדלי הנרות הפזורים ברחבי החדר שפכו אור וצללים קלושים על קירותיו. הצל הרקום על פניה זע בכל פעם שראשה רעד, וידיה הקמוצות לאגרופים אחזו היטב בשמיכה המכסה אותה.
"רוצה שאקריא לך סיפור?" שאלתי מהוסס, "לפחות עד שתירדמי?" היא הנהנה בראשה לשלילה, מבטה נעוץ בקיר שמולה. "אם תיקרא לי אירדם, ואתה תלך. אם תלך אחלום חלום רע, ושוב אתעורר".
"אבל אליס," ניסיתי לשלוט בייאוש שבקולי, "אם לא תירדמי אשב כאן כל הלילה, ו.." היא סובבה אליי את ראשה, ורעמת שיערה הזהוב עיטר את מבטה הנרגז. היה די בכך כדי להשתיק אותי. "אני פשוט אנוח כאן על הכיסא עד שתירדמי". היא צמצמה את עיניה בזעם, והתרווחה במיטתה. תליתי את מבטי בפניה היפים, ובגוף הילדה הקטן שלה. היא שכבה שם בשתיקה רועמת, והביטה בתבליטי הזהב שקישטו את התקרה. ניראה היה שהיא לא מתכוונת לעצום את עיניה ואף לא לרגע. "אתה חושב שאני משוגעת?" שאלה לבסוף.
"מ מה?" נדהמתי מישירותה. אך מבטה היוקד לא מש מן התקרה. "למה את מפקפקת בשפיותך?"
"מפני שאני חולמת על דברים כה משונים.. כה מפחידים".
"אולי.. כלומר, תרצי לספר לי?" מלמלתי, מחכה שתצליף בי הערה. אך היא עצמה את עיניה ודיברה בשקט, "אני נופלת אל תוך חור שחור, מחילה, נדמה לי. אני מנסה לאחוז במשהו, אך הסחרור לא פוסק. אני נופלת לעומק המחילה. אני שומעת מנגינת פסנתר, מוזר, אתה לא חושב?" אך היא סירבה לחכות לתשובה, והמשיכה בסיפור. ולאט לאט, עיניי נעצמו, וקולה המלטף ליווה כל נשימה. ובשעה שהיא מדברת על ארנב לבוש מקטורן ומסיבות תה, אני נרדם, שוקע באיטיות אל ארץ פלאות שעליה היא מספרת.