שיר הצוואה

מר אתייפֵּחַ, כמו עץ בגשם,
בבוא יומי האחרון,
עת אתבקש מיד לגשת
אל מקומי שבמרום.

אֵבֶל כבד יוכרז בבית,
העיר תִּמָּלֵא יגון;
האם ירוק עוד עץ הזית,
אשר נועד לארון?

כל רצוני לטעום עוד פעם:
שמנת כפר ותות גינה,
עוד נשיקה שיש בה טעם-
מאהבה אחרונה.

פעם אחת לתעות בדרך,
לאבד את הצפון;
ולִלְטוֹף משוק עד יֶרך,
את רגלייך היפות.

אֲת, זוגתי, פִּרצי בּבֶכי,
כשתקבלי את הבשורה;
דמעתך תרד על לחי,
כשתלבשי שמלה שחורה.

אחר־כך מִצאי לך גבר,
שמידותיו כמידותיי;
שישתמש אחר האבל-
בּמיטתי וּבְמגפיי.

כל רכושי יהיה לַבּעל-
שיטפל בזוגתי:
מִכובעי ועד שרוך נעל,
מִלֲחמי וּמִיֵיני.

אך אם יעֵז הוא להפריע,
את מנוחת החתולה –
בַּחֲלומו אני אופיע,
והוא ימות מבּהלה!

לא אסבול כאב שיניים,
בזה הבית לא אגור;
נא לחזור בעוד יומיים-
בגלל האבל פֹּה סגוּר.

כאן מונחים עלֵי־שלכת,
כי זהו סוף הצוואה;
אין ברירה, צריך ללכת –
כי כבר הגיעה השעה.