שיקום של לב שבור

זה היה בשעת ערב, השמיים כבר החשיכו וכוכבים קטנים החלו להיזרע בשחור העמוק.
אישה בשנות השלושים לחייה עלתה על אחד האוטובוסים בתחנה, מחזיקה מזוודה אפורה ברפיון, לבושה בבגדי בית, שיערה החלק פרוע ועיניה נפוחות מדמעות.
היא מתיישבת באחד מהמושבים הזוגיים ומניחה את המזוודה על רצפת האוטובוס, הבל פיה החם יוצר אדים בחלון והיא מציירת עליהם בשטותיות לבבות שבורים.
דמעות שוב נקוות בעיניה של האישה, והיא נושמת נשימה עמוקה ועוצרת אותן.
האישה המצוברחת אינה שמה לב לשני גברים, בערך כבני גילה, יושבים כמה מושבים מאחוריה וצופים בה.
"מה אתה חושב שקרה לה?" שאל גבר אחד, לבוש בחולצת כפתורים מפוספסת, רעמת תלתלים בלונדיניים נחה על ראשו.
"רבה עם בן זוגה" ענה האיש השני בהחלטיות, שיערו קצר וחום, והוא לבוש בחולצת טריקו כתומה.
"איך אתה יודע?" שאל המתולתל בפליאה.
"הלבבות השבורים, המזוודה, הדמעות.. זה דיי ברור אתה יודע" ענה השני.
"ומה נראה לך שהיא תעשה עכשיו?" שאל המתולתל הסקרן.
"בטח בהתחלה יבוא הכעס, היא תתרחק ממנו, תקלל אותו, תתעלם ממנו ותתעב אותו.
אחר כך יבוא היאוש הבכי, השבירה, הייסורי מצפון שהיא לא בסדר. יקחו לה שנים להבחין שבעצם הוא אשם בכל בריב הזה ולא היא.
ואחר כך…..אחר כך יגיע תהליך השיקום." אמר הגבר השני.
"איזה שיקום?" עיניו של המתולתל נצצו.
"שיקום של לב שבור כמובן, זה יקח הרבה זמן אבל בסופו של דבר היא תצליח להתגבר." אמר האיש.
המתולתל לא שאל עוד שאלות, היה שקט.
רק רעד האוטובוס הנוסע על הכביש החלק הקפיץ את שני הגברים עד שאלה שקעו בשינה עמוקה אל תוך הלילה.
והאישה? היא הסתכלה שבורה מהחלון על הנוף וחשבה לעצמה איך מתקנים לב שבור.