שיעור איך להיות אחר.

״נגדיות, מילה המכילה שורש נ.ג.ד אך לא תמיד זוהי פעולה רעה. לפעמים זוהי אפילו פעולה טובה. להיות נגד כאב, נגד לחץ חברתי, נגד פעולות, נגד סמים, נגד סיוטים… התנגדות יכולה להיות בכל מיני גדלים שונים, צבעים, אפור, שחור ולבן, היא יכולה לצעוק והיא יכולה להרגיע.״
״בולשיט!״
״זאת דעה, עוד משהו שפיספסת.״
״טוב.״
שקט. אם אפילו הייתי מתאמץ הייתי יכול לשמוע עכשיו את הצעקות מבחוץ. הייתי יוצא אליהם אבל אני הייתי כלום, נאדה.
כנראה שהם קראו לי חנון או פרח קיר, אבל אני פשוט לא מעוניין. אני צריך להתנהג לידם כדפוק, מצחיק, לא מעניין, כי אני יודע דברים אתה מבין? אני יודע שאם אני יהיה מי שאני הם היו רואים עד כמה החיים שלי או מחשבותי (תבחר כרצונך) הם מאוד קשים עם נטל שאני מפחד שהם לא יוכלו לשאת זאת.
אבל אני יודע שהם ידווחו, יספרו. אבל אני אכחיש, כי זה הכוח היחיד שיש לי, התנגדות והכחשה.
המציאות שהתרגלתי אליה זוהי מציאות שלאנשים חברותיים הייתה קשה אבל לי, זוהי מציאות מרווחת.

אני מזמין אותכם למציאות שלי.
קודם אי אפשר לטעות בלי חולשה כלשהי, ביישנות יכול להיות. אתה מאדים לכל מילה כי אתה חושב ומורגל לזה שהבנאדם שמדבר איתך יצחק עלייך או ההפך, יפגע בך.
אל תשכח, מבפנים אתה תגדל, תזדקן, תפתח דעות ורגשות יותר מוקדם מבנאדם מבוגר, אולם לא יהיה לך ניסיון חיים המושפע מגילך אלה ניסיון חיים כבן אדם, שגדל לבד.
אל תחשוב שאתה לא תשתנה, לפעמים תגיע לשפל לצערי. אתה תתנסה בעישון, שתיית אלכוהול, אולי התמסטלות… תלוי עד כמה המצב גרוע. אבל מה שאתה לא יודע זה הטעם של הרגש הזה. אתה חושב שאתה יכול לטעום אותו? אבל אתה טועה. אתה חושב שאני סתם מגזים אבל אתה לא יכול להבין זאת, את ההרגשה כאשר הכבוד שלך נרמס. אנשים משווים אותך ומסתכלים עליך כעל נמלה, כי ככה אתה נראה בשבילהם, כלום.
מה שהכי עצוב זה שהם הגיעו למוסכמות זו בלי שתוציאו מילה מהפה. מה ההבדל ביני לבינם? האם זה בגנים? כי אני יודע שאמא שלי הייתה כמוני… אז למה? האם זאת אשמתי? (שלב ההכחשה) ואז ההבנה.
״אה הבנתי, אני הוא לא זה שטועה, או לא בסדר…״
אבל הבעיה היא, שהשלב הזה בחיים לא מגיע.
השלה האחרון הוא: אתה תחייה בעבר, כי אתה תלמד לזכור הכל ולא לרצות לעזוב. אני לא יודע למה אבל ככה זה אצלי. החוויה של העבר, והחיים כמשהו צונן, כאוב ורע.
והתשובה שלהם לך?
Your god is not here