שיכור

הוא עלה במדרגות שיכור, שוב, מפזם שירים מזרחיים שמחים בקול עצוב. הוא הגיע ודפק בדלת. הוא חיכה. "אז מה אם אני שיכור, לא מגיע לי להיכנס?" הוא אמר בתחילה באיום ואז ייבב. "את לא רוצה לראות אותי יישן במדרכה, עם הומלסים, כשילדים פסיכופתים מנסים לדקור אותי, ואנשים רעים בועטים בי ושוברים כל עצם מגופי," החרשתי, "נכון?" הוא שאל. "בסך הכול אני וכמה חבר'ה טובים ישבנו ועשינו חפלה, ושתינו הרבה. קשה לי, החיים קשים, בעיקר למזרחיים, רציתי לעשות קצת כיף, לשכוח," הוא חיכה, אני החרשתי. "בבקשה, תפתחי לי את הדלת!" הוא זעק פתאום והתחיל לבכות, "אני אהיה ילד טוב, אני אהיה בעל טוב, אני אדאג לילדים, אני אקח אותם לגן, אני אשלם את חשבונות החשמל," הבטתי בו דרך העינית, הוא נראה כל-כך מסכן. "למה, למה? לא אהבת אותי פעם? לא אמרת שאני קינג? לקחתי אותך לכל מקומות הבילוי, עשינו כיף עם הילדים. איך התגלשנו מהחרמון ישר לכינרת. איך ירדנו לאילת ואילת ירדה לנו. אתה לא זוכרת את זה, את רוצה שעכשיו אהיה רציני," ואת המילה רציני הוא הדגיש, "אבל אני לא יכול להיות רציני, כי הרצינות הורגת אותי, החיים תמיד כל-כך רציניים, שאני… נטרף! זה משגע לי את המוח! אנחנו זוג בעולם הגדול, כמונו יש מיליארדים. אנחנו עוד זוג ויש לנו ילדים ואני אוהב אותם כל-כך, ואני אוהב גם אותך. את צריכה להבין שלא כולם יכולים להיות דומים, זה לא עולם של קלסרים, יש טיפוסים, מוזרים, וגם אני מוזר – גם אני," הוא קרס לפני הדלת ובכה. "אני יודע שאני עלוב, והבטחתי לך דברים שלא קיימתי. אבל זו לא אשמתי, החיים הם משהו שקורה – ודברים קורים. אני רציתי לתת לך הכול, הכול, אבל באים כל האשכנזים עם השיטות האירופאיות שלהם ומחרבתים לי את החלומות… אם לא תפתחי לי את הדלת, אני פשוט אמות פה, פשוט אמות, כמו תולעת על מפתן דלתך. את מסוגלת לעולל דבר כזה לגבר שהתחתנת איתו, שאהבת אותו?" החרשתי, "כי הילדים שלנו הם הכול בשבילנו, ואם לא למעננו – למענם. זו ארץ קשה, קשה – קשה, אני יודע, איך לא אדע, אבל אני אוהב אותך, ופה אני חי, ופה אני רוצה לאהוב אותך ולהיות משפחה עם הילדים. איך את עושה לי דבר כזה? למה את לא פותחת את הדלת?" כמעט בכיתי. הוא התמוטט לפני הדלת והחל להזות, לשיר שירים ישנים אותם ערבב עם שירים אחרים, מביט לתקרה, מפלבל בעיניו, ואז אשתו עלתה במדרגות. "שלמה, מה קרה, למה אתה על הרצפה?!" היא הופתעה לראות אותו. הוא הביט בה בפליאה, "את לא בבית?" "קפצתי לחברה," היא אמרה, "מה קרה לך?" "שום-דבר… שום-דבר…" הוא מלמל. פתחתי את הדלת ושאלתי אותה – "הכול בסדר, תמי?" "הכול בסדר, מורדי, שתה…" היא אמרה ועשתה תנועת שתייה. סגרתי את הדלת והבטתי בעינית. השכנה ממול הכניסה את בעלה לבית, כשהוא צוחק ובוכה לחלופין.