שיכורה מהזמן

השנה שחלפה עברה עלי כבחלום.
היא סגרה יותר דלתות משפתחה, ונתנה לעצמה להתנפץ עלי ולנתץ אותי כמו מזח רעוע.
בשנה הזאת איבדתי יותר מדי דברים, בינהם תמימותי.
אני לא יודעת איך צלחתי את השנה הזאת בהזדחלות.
כל שאני יודעת הוא שלרגע הייתי לא פה, ולא שם;
הייתי בין זמנים. זו מאית השנייה לפני שהשעון מצלצל,
לפני שהוא חורץ את דיני.
מאית שנייה של התפכחות, של כאב, של ידע-
שהשנה הבאה תהיה בדיוק כמו קודמתה.

הוא נתן לראש להתרוקן,
לכאב לגווע.
כשהוא מדכא כל שמץ שמחה,
כל סיכוי לגאולה עצמית,
כשהוא מבין שהראש מסתובב לו
לא מיין-
הוא יודע שכאן האלגנטיות מתה,
עכשיו זה הרגע להרוג את עצמו בלי למות,
כי הרגע הוא רק רגע ואין מעבר לו.
הוא קץ באהבה,
קץ בשנאה.
אני שואלת אותך-
לא ראית את זה בא? זה היה הרי צפוי-
כמו שהזמן תמיד מתנהג.
ומי שמצליח בכל זאת למנוע ממנו ללכת לפי הסטנדרט,
שהרי מאבד את עצמו בעבר,
בהווה,
בעתיד.

הראש שלי בשמיים משמפניה זולה, אבל הגוף שלי שבור לחתיכות קטנות, כמו ביצה, הפרידו אותי מהבית.