שיחה שלא נענתה

עמי יצא מהמונית להפסקת סיגריה, התיישב על ספסל בפארק והדליק את הסיגריה. אבל ברגע שהוא ראה שהצעירים בגן השעשועים הולכים מכות אחד עם השני הוא כיבה אותה. הוא התלבט, להפריד, לא להפריד? הוא הביט בהם, בעיניהם האדומות, בפניהם המיוזעות והלוחמניות. מתלבט. אך לא נשאר מקום ללבטים כאשר אחד מהם שלף סכין, והשני שלף אולר קפיצי בתגובה. עמי זינק מהספסל בדיוק כשטיפת הדם הראשונה נחתה על ההמדרכה. הוא הדף בגופו את אחד הצעירים לאחור, אך הוא התנגד, ובינתיים מאחוריו הצעיר השני המשיך וניסה לדקור. השניים המשיכו בלחימה גם כשעמי ביניהם. עמי בדיוק שמע עובר אורח צועק שהוא מתקשר למשטרה, כשהרגיש את הדקירה. הוא ידע שזה היה בטעות, אבל זה עדיין כאב. הוא אפילו לא מי מהשניים דקר אותו. הוא התמוטט, נשכב על המדרכה, מבטו מעלה, תר בעיניו אחר הצעירים.

אך רועי ידע שהוא הדוקר. ולאחר שהוציא את הסכין מגופו של הזר שהפריד, הוא הפיל את הסכין בתדהמה. הבחור השני עם האולר, קלט מה קרה, והסתלק בריצה מהירה, הוא צעק משהו תוך כדי הבריחה, אך רועי לא שמע. רועי נותר עומד שם, מביט בשלולית הדם. אימה טהורה בעיניו. רק כאשר נשמעו סירנות הוא ברח. ברח לבניין הקרוב, עלה במדרגות, הגיע לגג. ורגע לפני הקפיצה, הוא חשב איך הגיע למצב הזה? הוא לא זכר. הוא לא זכר למה הוא והבחור עם האולר רבו, בטח משהו על המחיר. הוא לא זכר איך התמכר בכלל. אך חשוב מכל הוא לא זכר את שיחת הטלפון שהתחילה את הכל.
השיחה הזו לא הייתה מיוחדת, היא אפילו לא התקיימה. זו הייתה שיחה שלא נענתה. רועי היה בן שבע עשרה, זה היה לפני חמש שנים. הוא סיים את האימון המסכם, וידע שמחר זה להיות או לחדול. אליפות ישראל בריצת שדה, מחר, להיות או לחדול. היה זה ערב קריר, ויובש המדבר בחודש נובמבר, הקשה על הריצה. אך בכל זאת רועי עמד במשימה. רועי סיים את האימון מתנשף, ביצע שחרור ומתיחות, ופנה לחזור הביתה במונית. תיק האימון נתלה על כתפו, והוא הרים את מכשיר הטלפון, על הצג נכתב שהסוללה חלשה, פחות מ 2%. אך רועי היה צריך רק שיחה אחת. כמו בכל ערב הוא התקשר לחברת המוניות, בכדי לחזור הביתה לדימונה, לאחר אימון בשבילי הנגב. רועי חייג את המספר, והטלפון השמיע "טו" אחד, ועוד "טו" אחד, ועוד שניים ועוד שלושה. לא נשמעה תשובה מהצד השני, הטלפון המשיך, עוד שתי דקות שלמות, עד שלבסוף כבה. הסוללה חלשה מדי. בדרך כלל חברת המוניות עונה תוך כמה רגעים, ותוך רבע שעה רועי על מונית חזרה לדימונה. קרו מקרים שלא היו מוניות זמינות, ורועי נאלץ לחזור הביתה ברגל. הליכה של 45 דקות, לא נעימה אחרי אימון. בכל יום חמישי אחר רועי היה משלים עם גורלו והולך ברגל, אך היום הוא צריך להגיע מוקדם הביתה בכדי להתכונן לאליפות מחר. רועי סינן קללה, לא האמין כיצד דווקא היום המונית לא תגיע. הוא החל לצעוד, אך במהרה עבר לריצה, כדי להגיע מוקדם. מזלו לא שיחק לו, ושריריו בגדו בו, רגלו התעקמה והוא סובב את הקרסול. לאחר מכן ההליכה לא הייתה תענוג, ומשך זמן ההליכה התארך פי כמה מבדרך כלל. רועי הלך לישון מאוחר, עם רגל כואבת. בבוקר המחרת הוא מרגיש שהוא חלש, אך עדיין מאמין בחלום, לספק תוצאה טובה וליהכנס לנבחרת הנערים של ישראל. אך בתחרות שריריו עייפים, והוא מדדה אל קו הסיום, לאחר ריצה מלאת כאב. חלומו התנפץ, החלום להגיע לנבחרת ישראל נגנז, נלקח ממנו באכזריות, מאמני הנבחרת אפילו לא מביטים לכיוונו. אף על פי שהתוצאות שלו באימונים, היו יותר טובות המתוצאה המנצחת היום, רועי לא זוכה לנצח. בחיים אין הזדמנות שנייה. בחודשים שלפני התחרות רועי שכח כל פעילות אחרת חוץ מאימונים. לימודים נשארו בצד, החברים נשכחו מאחור, רועי הקריב הכל למען דבר אחד, שכעת נראה שלעולם כבר לא ישיג.
ובאותו יום, נשבר לרועי מכל זה, ומשהו בו נשבר. באותו לילה, הוא עישן את הסיגריה הראשונה. הוא ויתר סופית על תעודת הבגרות. הוא החל להתנסות, הסיגריות היו רק ההתחלה, אלכוהול היה ההמשך, ולבסוף הגיע לסם. הוא שוחרר מצה"ל, התפרנס בימים מגינון עבור העירייה, ובלילות המשיך בהתנסויות.
את הבחור עם האולר לא הכיר עד ליום שבו עמי הפריד ביניהם, הוא שמע דברים טובים עליו, מחמאות על הסחורה. רועי אמנם היה מכור, אך ברגע שסכינו ננעצה בגופו של עמי, משהו בראשו הצטלל. הוא הביט ישירות בגופו שותת הדם של עמי, וכאילו התעורר מטראנס, קלט מה עשה. כשעמי איבד את ההכרה, רועי הבין שהוא רצח. ואז הוא רץ. רץ מהר יותר מכל אימון שאי פעם עשה, רץ עד לשפת הגג, ונעצר. הוא נזכר ביום של אליפות ישראל, איך לאחר הכישלון הרגיש שכל מאמציו היה לשווא. גם כעת, זו הייתה הרגשתו, כל הדרך שעשה הביאה אותו לכישלון טוטאלי. לא היה לו אכפת מאופי הדרך, טובה – רעה, שלילית – חיובית, אין זה משנה. הוא התמקד בכישלון שלו. הכישלון שלו כספורטאי, הכישלון שלו כאדם. לרועי נמאס להיכשל, הוא נכשל פעם אחת, ודרך ההתמודדות שלו הייתה שגויה, הגרועה ביותר. ועתה, רועי שוב נכשל, ועתה אין לו איך להתמודד.
רועי לקח, כמה צעדים לאחור, ועצם את עיניו. הוא דמיין שהוא מול קו הסיום של אליפות ישראל, הפעם המרוץ הלך טוב. הוא פקח לרגע את עיניו, עצם אותן, ורץ. הוא חצה את הקו, הוא הרגיש שבור, אך שלם עם עצמו.

גם עמי לא זכר. הוא התעורר כעבור חודש בבית החולים. הוא ספג פגיעה קשה, אך בנס ניצל. הרופאים סיפרו כיצד במשך שעות ארוכות נלחמו על חייו, ואיך שקע בתרדמת ארוכה. עמי אמנם זכר את כל שאירע לפני האשפוז, וגם את רוב החיים שלו, הוא זכר את פניהם הזועמות של הצעירים בעת הדקירה. הוא זכר את המבט ההמום של אחד הצעירים, אשר נשאר איתו אחרי שנדקר. בדיעבד, הבין עמי, היה זה הבחור שדקר אותו. עמן זכר את עיניו המפוחדות של הצעיר, רגע לפני שאיבד את ההכרה. עמי שאל את הרופאים מה עלה בגורלם של הצעירים, מתוך דאגה אמיתית. הרופאים הסבירו שלמיטב ידיעתם, המשטרה מחפשת אחר אחד מהם. השני נמצא בגינה סמוך לבניין קומות, ללא רוח חיים, מצלמות האבטחה צילמו אותו עולה במדרגות הבניין, ולא שב בחזרה.. בדיקות דנ"א אישרו כי הוא הדוקר שדקר את עמי. 'הכל היה כנראה איזו עסקה שהסתבכה בין הצעירים' סיכמו הרופאים את האירוע כפי ששמעו מהמשטרה, 'שניהם קצת מעורערים, לאחד היה שכל לברוח, השני התאבד', הרופאים ציינו בקרירות. אך עמי לא האמין. המבט של הצעיר, שבסופו של דבר דקר את עמי, מבט ששידר כאב יותר מאשר כעס, עצב ויגון שבקעו מתוך הנשמה. 'לא יכול להיות' חשב עמי, הוא לא האמין שעסקת סמים קטנה תצית את הפתיל של הצעיר,לא, היה שם יותר מזה. 'הצעיר הזה, נועד למשהו אחר, לא איזה מסומם שדוקר' עמי חשב, הוא היה בטוח בכך.
אכן, עמי זכר הכל, כמעט הכל. הוא לא זכר את שיחת הטלפון לפני חמש שנים. עמי היה במשמרת במוקד המוניות, הוא ענה לשיחה אחר שיחה, חילק את הנסיעות בין הנהגים שהיו פרוסים במרחב. בשעה שמונה ועשרים בערב, עמי כבר היה עייף, בעוד ארבעים דקות תיגמר המשמרת שלו, והוא זקוק להפסקת סיגריה. לא נכנסו שיחות בדקות האחרונות, 'יום העבודה כבר נגמר' חשב עמי, אין ביקוש גבוה לנסיעות. הוא גלגל בזריזות סיגריה, הרתיח מים לקפה, וכבר היה מוכן לצאת החוצה, כאשר הטלפון צלצל. הקפה והסיגריה הדולקת כבר בידו, והוא בפתח הדלת. הטלפון מצלצל ומצלצל, עמי רוטן, חוקי מרפי שוב מכים בו. אבל ההפסקה הזו מגיעה לו, הוא עבד קשה, וחוץ מזה, מי שמתקשר עכשיו, ולא יקבל תשובה, תמיד יכול להתקשר בעוד חמש דקות, כשעמי יסיים את הסיגריה. ' אנחנו זה לא מד"א, מונית זה לא עניין של חיים ומוות' חשב עמי ופנה לצאת. רגע לפני שיצא, השתהה עמי ליד הדלת, הקשיב לצלצול שלא נגמר, אך מיד סגר את הדלת, לפני שיתחרט. כשחזר עמי מהפסקת הסיגריה, הטלפון היה שקט, לא נשמע צלצול נוסף עד סיום המשמרת. עמי תהה מי היה אותו מתקשר לא ידוע, אך מיהר לסלק את המחשבה. ובינתיים, לא רחוק משם, רועי מעד על אבן וקרסולו התעקם.

כחמש שנים אחר כך, לאחר שחרורו של עמי מבית החולים, מסביב לשולחן השבת, נשאל עמי על זהותו של הדוקר. עמי משתתק, ונעצר לרגע. הוא חשב רבות על העניין, הוא בטוח שהצעיר לא התכוון לפגוע, הוא הרגיש שהצעיר כל לא היה אמור להיות במקום זה, הוא נקלע לסיטואציה בעל כורחו. לבסוף אמר עמי:" אני לא יודע עליו הרבה, אבל לפי מה שראיתי בעיניים שלו, אני מרגיש שהוא עבר משהו, משהו שגרר אותו למצב הזה. הוא נועד למשהו אחר, לא לחיי סמים ופשע. אני מרחם עליו. הייתי נותן ועושה הכל כדי להציל אותו."