שיחה עקרה

אז נפרדים? –
לא יודעת… לא יודעת מה להגיד לך.
לא שופט אותך, אני… אני גם מרגיש עלוב כזה… לא חשוב, לא יודע בכלל על מה אני מדבר. –
אתה כנראה מדבר את מה שאתה מרגיש, לפחות ככה זה מרגיש ונשמע.
כן.. מרגיש.. איזה דפוק זה. –

שניהם ישבו ערומים על הספה אדומה עם שלושה מושבים. כל אחד מהם ישב בפינה האחרת של הספה, יושבים בישיבתם המכודררת.

כאילו… מי חשב שזה יקרה לי אה? מה הסיכוי ש… שדווקא אני… זה מרתיח ו… ומעליב. –
והנה זה קרה
כן, קטע דפוק כזה… פתאום אני נזכר בכל מיני קטעי וידאו של פרסומות או הרצאות על זה ואני אומר "וואלה… עכשיו אני מבין למי זה פונה, אשכרה אלי, אני קהל היעד של עקרים" –

הוא סיים בהתרעמות ושתק כמנסה לעכל את האירוע.
גם היא שתקה, שקעה בהחלטות שלה, שחלקן היו מנוגדות לשלו.
דקות שלמות עברו בשתיקה מוחלטת וכל אחד מהם בהה בנקודה שונה בחלל הסלון.

אז מה נעשה? את רוצה לפרק בגלל ה… בגלל שזה לא יהיה משלי? –
אהה… זה לא… לא יודעת עדיין מה נסגר איתי, אני צריכה זמן להתאפס.
למה לאמץ דוחה אותך? –
לא! לא אמרתי דוחה! אמרתי שזה מרגיש עלוב קצת ושזה לא יהיה הגנים שלי, שזה לא יהיה שלי… לא אמרתי דוחה! אל תכניס לי מילים לפה!
אוקי, אוקי, סליחה… אז למה לאמץ "כל מה שאמרת" אותך? –

סיים בחיוך מזלזל שביזה את עצמו יותר מאשר את האדם שאליו הופנה אותו חיוך.

אני אמרתי שאני צריכה לחשוב, גם לי קשה בסיטואציה הזאת.
אהה… גם את מרגישה שעומדים לעזוב אותך כי יש לך חרא של זרע? –
תשמע… בוא נעשה סדר. הרי זה מובן מאליו שאני נמצאת בנקודה טובה יותר מבחינתך, כרגע כמובן. בגלל זה אתה תוקפן, מזלזל ומתנצל יתר על המידה. בוא… בוא נצא מזה. בוא נחשוב איך אפשר לצאת מזה במקום שאנצל את נקודת הכוח שלי כדי להשפיל אותך עוד קצת ואז לעזוב בשביל הלא נודע… תעשה לי טובה, אל תהיה טיפש, זה המצב ואם תחליט שהוא עלוב אז ככה הוא יהיה.
תשמעי… הוא די עלוב. –
שתוק! שתוק כבר! ההתקרבות והרחמים העצמיים שלך לא עוזרים בשביל לשנות את המצב, להפך! הם הופכים אותך ליותר מעורר רחמים. אפשר לצאת מזה אבל צריך לחשוב איך. מה זה קבוע שכשגבר נהיה עקר אז האישה רואה בו איש קטן ולא יוצלח?
כיף לשמוע שזה מה שאת חושבת, תענוג… תמשיכי בבקשה, תני לי עוד קצת מהפנינים האלו. –
שוב? אולי די? אם אתה רוצה לצאת מזה אתה צריך להגיד משהו כמו… לא יודעת אולי אה… "מי צריך זרע?" או… "בואי ננסה שוב, בכל זאת, בסוף נצליח את תראי" או… לא יודעת מה עוד, אבל משהו בסגנון הזה, משהו עם אמביציה, זה המצב אדוני אין ברירה.
לא מצליח להבין אותך, בכלל, בכלל אני לא מצליח להבין. את מתנגדת לאמץ, מחמיצה פרצוף לתרומת זרע ולא כל כך נהנת מהאקט של ה… נו… פרו ורבו… אז למה את זורקת עלי בוץ כאילו אני צריך לחפר על זה כי… כי אני הבעייתי פה? –
לא… אל תבין אותי לא נכון. אני מתכוונת שביחד נעבור את זה, כל אחד יחשוב עם עצמו על רעיונות אופטימיים ובהדרגה נעביר את התחושה אחד לשני. בקלות מרגישים אותך, כאילו את הרגשות שגועשות בך, אתה משדר שאתה סובל ואני לא שולטת בזה, מתנצלת, אבל כשאני רואה מישהו סובל ואני במצב טוב יותר, כביכול, אז אוטומטית, לא בשליטתי כן? אז אוטומטית אני מרחמת עליו, מתנשאת, קצת, רואה את עצמי מעליו… גם אתה עושה את זה, לא הפעם לצערך… תירגע, אל תתנפח, גם אני אהיה שם בעתיד, ומן הסתם שגם הייתי. אני בסך הכל אומרת שאפשר איכשהו לאזן את הכוחות, לייצר שיטת עבודה כדי לשמר ולא לשבור הכל.
אז את רוצה לאמץ? –
אתה כל כך טיפש שזה מדהים אותי.
זה החלק של ההתנשאות? –
לא, זה החלק שאני כועסת עליך שאני מנסה לחשוב על לתקן את מה שנתקלנו בו ואתה מזיין את המוח על האימוץ שלך, חכה רגע ראבק!
או… אוקי, אז לא נאמץ –

היא הסתובבה אליו לפתע וחייכה, לא מאושר אלא מהידיעה שאולי כל מה שהיא מברברת לא ייתכן בכלל ושכל השיחה הזאת היא בעצם חסרת צאצאים.