שיחה לילית

"אתה יודע, עדיין לא אמרת לי איך קוראים לך," אני מציין לאחר ששנינו נרגעים מהתקף הצחוק שנכנסנו אליו בלי שום סיבה הגיונית. הידיים שלי מוצאות אחיזה בדשא כשאני נשען לאחור ומביט בו, ממתין לתשובה.
הוא מביט בי, זוג עיניים ירוקות שאני לא מצליח למנוע מעצמי לשקוע בתוכן לחלוטין, מסדיר את נשימתו לפני שמחייך אלי. החיוך שלו מתרחב לפני שהוא עונה, "ליאם גלאנגר." מצחקק מעט, שרידים אחרונים מהצחוק הפרוע שתקף אותו לפני פחות מדקה, הוא משכל את רגליו ומשעין את מרפקיו על הברכיים. הראש מונח בין כפות ידיו כשהוא נועץ בי מבט בחיוך צופן סוד.
אני בוהה בו, מנסה להבין אם הוא צוחק או שהוא רציני. כשאני מבין שהוא רציני לחלוטין אני בקושי מצליח למנוע מהלסת שלי להישמט לרצפה. "ליאם גלאנגר? אתה רציני?" אני שואל, מתחיל לצחקק ללא שליטה.
הוא מטה את ראשו לעברי במבט שואל. "רציני לגמרי. מה הבעיה?"
"מה הבעיה? אתה לא מכיר את אואזיס?" הצחקוקים שלי רק גוברים, למרות שאני מנסה לעצור אותם. הוא באמת לא צוחק עלי?
אבל נראה שהוא רציני לגמרי. ההבעה שלו תהומית בעודו מזדקף ומשלב את ידיו על חזהו בהתגוננות. "מכיר. לא הבנתי מה הקשר."
"ליאם גלאנגר זה השם של אחד החברים בה. ליאם ונואל גלאנגר? הם אחים. הם רבו כל הזמן כמעט בזמן שהלהקה היתה פעילה, אבל השירים שלהם נהדרים. זה ממש כמו עם פליטווד מאק – " אני קולט שאני מתחיל לברבר ומשתתק. זה קורה תמיד כשאני מדבר על מוסיקה ואיכשהו כל פעם מחדש נגמר בזה שנוטשים אותי לדבר את עצמי לדעת.
אני מצפה לנזיפה, לקימה, למבט המפקפק והסקפטי לחלוטין בטיבה של הפגישה הזאת. דבר מזה לא מגיע, ליאם רק מביט בי ונראה כאילו מצפה שאמשיך. "למה הפסקת? זה מעניין. לא ידעתי את זה." הוא נשמע משתאה. "למען האמת, זה דיי מגניב, לדעת שיש לי אותו שם כמו לזמר מפורסם." השבבים הזהובים בעיניו נוצצים בהתרגשות ילדותית ואני לא יכול שלא לצחוק בהקלה למשמע המילים שלו.
אני צוחק עד שהראייה שלי מיטשטשת מדמעות, אז מתנצל ומנסה להשיב, "אתה לא…" משתעמם? מתעצבן? לא מבין כלום ועל מה אני מדבר ורוצה שאפסיק בזה הרגע? כלום?
"אני לא… מה?"
"שום דבר."
"אז תמשיך." הוא שוב מחייך את החיוך ההוא, עם השיניים, כאילו הוא יודע משהו שאני לא. נראה לי שזה החיוך הרגיל שלו. אני אוהב את זה.
אני מותח את רגליי על הדשא הרטוב במקצת ומייצב את אחיזתי. "פליטווד מאק, זו להקה שהייתה פעילה משנות השישים עד שנות השמונים. בתקופת הזוהר שלה היו בין החברים כל כך הרבה תככים ומתיחויות ובגידות ושערוריות שבאמת לא ידוע איך הם הצליחו להפיק אלבום מלא. בסופו של דבר זה אחד האלבומים המצליחים ביותר שלהם, אם לא הכי. הוא מדהים, באמת." הקול שלי מתגבר מההתלהבות שבסיפור הזה ואני מנסה להשתלט עליו כדי לא לצעוק בטעות. "אז זה ככה גם עם אואזיס, המקימים שלה היו שני אחים והם רבו כל זמן הפעילות של הלהקה. בסופו של דבר זו אחת מהלהקות הכי מוכרות ומוערכות של שנות התשעים והאלפיים המוקדמות," אני מסיים וחיוך בלתי רצוני עולה על פניי. זה נחמד לשתף את המידע הזה עם מישהו שמוכן להקשיב.
כשאני מביט בליאם אני רואה שהוא לא מסתכל עלי, אלא קדימה לעבר חשיכת הפארק. הוא שותק, נראה מהורהר, וכמה תלתלים סוררים נופלים על עיניו. הוא לא מזיז אותם ואני מתפתה לעשות זאת בעצמי, אבל לא. רק היום נפגשנו, ועד כמה שאני אוהב את איך שהעניינים מתנהלים עד עכשיו, זה לא המקום ולא הזמן. "זה דיי עצוב, אתה לא חושב?" הוא מקפיץ אותי עם השאלה. בכלל לא שמתי לב שהוא שוב מסתכל עלי.
"עצוב?" אני שואל. "יכול להיות. אבל זה מוכיח שגם מדברים רעים יכול לצאת טוב." אני משנה תנוחה, מזדקף ומניח את ידיי בחיקי.
הוא לא מדבר למשך כמה זמן. דממת הלילה מקיפה אותנו וכל שאני שומע הם נהמות ינשוף ופה ושם ציוץ של איזו ציפור לילית או אחת שלא הלכה לישון. הדשא נרטב יותר ויותר מהטל ואני קולט שגם הבגדים שלי מתלחלחים בהדרגה. השעה כבר מאוחרת, זה בטוח. אנחנו יושבים כאן ומדברים כבר שעות וזה עדיין לא נמאס. זו ככל הנראה הפגישה הכי טובה שהייתה לי בשנה האחרונה.
"אתה חושב שגם להם יצא מזה טוב?" הוא שואל פתאום.
אה, לא חשבתי על זה. תמיד הנחתי שהעניינים הסתדרו ברגע שזה נגמר; הפקת האלבום, הלהקה, הכל. אבל עכשיו כשאני חושב על זה, אואזיס התפרקו בסופו של דבר והאחים עדיין נמצאים בשני מחנו יריבים. לגבי פליטווד אני לא יודע, אבל הם המשיכו להיות פעילים גם אחרי האלבום. יכול להיות שאצלם זה דווקא הסתדר.
"אני חושב… אני חושב שכבר עדיף שיצא רע מטוב אם בסופו של דבר דברים לא מסתדרים," הוא אומר לאחר שאני לא מגיב. אני כבר לא מביט בו בשלב הזה, רק נועץ מבט בשמיים מלאי הכוכבים. אני מזהה את הדובה הגדולה ואת קבוצת עקרב, גם צדק ושבתאי נמצאים, גבוהים ובהירים.
אני נותן למילותיו לשקוע ומשפיל את מבטי לאחר פרק זמן לא ידוע שאיש מאיתנו לא מדבר, רק כדי לראות שהוא הלך. יש פתק לבן במקום בו הוא ישב עד לפני… אני לא יודע כמה זמן. התנתקתי לחלוטין.
אנחה שקטה נמלטת מפי כשאני מבין ששוב הרסתי דבר שהסתמן כטוב. אולי אני באמת צריך להפסיק לדבר על בעיות של מוזיקאים. פעם אחרונה נפלט לי משהו על מועדון 27 וזה בכלל היה אסון. דווקא עכשיו זה נראה מבטיח למדי, אבל לא קרה בסופו של דבר. אני התנתקתי בזמן שחשבתי על מה שאמר, והוא קיבל את זה איך שלא קיבל והחליט ללכת.
היד שלי ממששת את דרכה אל הפתק ואני פותח בעדינות את הקיפולים, כיוון שכבר הספיק להירטב מהטל. אני קורא את הכתוב בחוסר חשק מוחלט, אבל עיניי נפערות למראה המילים הכתובות בדיו שחורה – 'מצטער, שיחה דחופה מהבית. הייתי שמח להמשיך לדבר איתך, אתה נראה כמו אדם מאוד מעניין, גם אם דרך החשיבה שלך קצת זרה לי. נמשיך שבוע הבא? המספר שלי מצוין למטה.'