שיגעון בלתי פוסק.

חיוך. חמימות מציפה את גופי הרועד.
ציוץ ציפורים נשמע הרחק, מבעד להרים.
אני בוהה בלהבה המרקדת על נר שעווה קטן, מטיל אור עמום על החדר הקטן בו אני יושבת.
דמעות חונקות את גרוני, כאב מציף אותי.
אך אני ממשיכה לחייך,
חיוך משוגע.
בעיניי ניצוץ פסיכי, זיכרונות שורטים אותי.
אך אני ממשיכה לחייך,
חיוך עצום.
זה לא חיוך מזויף, זה חיוך שמלא בפחדיי, סיוטיי, חלומותיי שהתנפצו לרסיסים, כאביי, כישלונותיי, מגרעותיי.. כל הדברים שנכשלתי בהם.
ידי שורטת את הקיר בקול חריקה צורם, דם מתחיל לנזול על אצבעותיי הרועדות.
החיוך לא עוזב את פניי, הוא רק גודל יותר ויותר, מותח את הפנים.
האישונים השחורים שבעיניי, מתחילים לגדול, לכסות את כל העין.
צחוק מטורף עולה מגרוני, אצבעותיי מתחפרות בקיר.
הדם מתחיל לנזול על רצפת העץ, יוצר מסביבי שלולית דם אדומה.
אני צורחת ונאבקת, כמו חיה פצועה. הציפורניים שלי כבר שבורות לחלוטין, ידי מכוסות דם.
אך איני מרגישה כאב.
אני צועקת, וזועקת, החיה המטורפת רוצה לצאת מתוכי. אני לא יכולה לעצור אותה, היא משתלטת עליי, בקרוב החיה תעטוף אותי בשיגעונה הלא נפסק.
אני ממשיכה לחפור בקיר, אצבעותיי מדממות יותר ויותר. אני צורחת צרחה מקפיאת דם, הזמן נעצר מלכת. נהמה נשמעת ממעמקי גרוני. החיה השתלטה עליי.