שטר של מאתיים

הוא תמיד היה מביא שטר של מאתיים לרכבת.
והמכונה לא קיבלה שטרות של מאתיים.
אז הוא דיבר עם השומר, והוא העביר אותו, בבקשה שישלם לפקח.
למזלו זה היה כל פעם שומר אחר.

וכשנכנס לרכבת, מעולם לא חיפש את הפקח. וכך הרוויח נסיעות על גבי נסיעות ברכבת בחינם. זאת הייתה מן שיטה כזאת.

והוא נסע הרבה. הוא נסע מצפון הארץ ועד הדרום. ממזרח ועד מערב. וגם ליעדים קרובים יותר.

לא כי הוא היה צריך להגיע למקומות. סתם כי הוא מצא את זה מהנה, מעין בריחה כזאת מהמציאות. סתם כי לא היה לו מה לעשות, או איפה להיות.
הרכבת הייתה כמו הבית שלו.

הוא אהב את הכיסאות, את צליל הנסיעה, את האנשים שעולים ויורדים. הוא חשב לדבר עם אחד מהם, ליצור קשר עם האנשים האלה שבאים מהעולם שבחוץ בו בילה זמן כל כך מועט.

אבל זה תמיד נשאר בגדר מחשבות. לא היה לו אומץ לעשות את הצעד הזה וליצור קשר עם אותם אנשים. וכך הוא נשאר, מעין אדם תמהוני שכזה, שמבלה את חייו בעיקר ברכבת, בלי באמת לעשות הרבה. מדי פעם קרא עיתון, מדי פעם שמע מוזיקה. אבל חייו תמיד היו חסרי פואנטה.
עד היום שבו זה השתנה.

הוא נכנס לרכבת בדרך הרגילה. עלה עליה כרגיל. התיישב באחד המקומות. וכרגיל, לא עשה הרבה. ואז פתאום הוא שמע קול ירייה.

הוא הסתכל סביבו בתדהמה כדי לבדוק מי ירה, וגילה שזה האיש שישב שלושה מושבים מאחוריו. הוא החל לירות לכל עבר, ללא רחמים. הרכבת עצרה.

האיש בצעד נועז ניסה לעזור לכמה שיותר אנשים לרדת מהרכבת. הוא ניסה להרגיע את הלחוצים, וליווה את האנשים אל הדלת. היה לו יותר חשוב להציל את הנוסעים של הרכבת מאשר את עצמו.

אבל זה עלה לו בחייו.
כשליווה אישה זקנה אחת אל הדלת, לפתע האיש שירה היה במרחק יחסית קטן ממנו, וכיוון את הרובה אליו. ולאחר שניות ספורות ירה בו כדור אחד בראש.

האיש נפל ומת.
ואיתו נפל הארנק שלו.
ומהארנק יצא שטר אחד של מאתיים.
האיש שירה הביט בשטר לרגע. ואז לקח אותו וכך עלה על הרכבת הבאה.