שטיפה

אני אוהבת לשטוף דברים ולראות איך לאט לאט הם יוצאים נקיים.
כמו מכחול עם צבע כחול. אני מעבירה את אצבעותיי מעלה ומטה מתחת לזרם המים ורואה את הצבע נשטף וצובע את הכיור, והמכחול מתנקה ונעשה מבריק וחדש.
או קערה עם בלילת עוגה, שאחרי שלוש או ארבע פעמים שאני משפשפת אותה עם סקוטץ' היא הופכת ממלוכלכת ומלאה בנוזל דביק בחזרה לקערה כסופה ונוצצת.

לפעמים גם אנחנו עושים שטיפה על עצמנו. אנחנו פשוט מלאים בלכלוך נוזלי ודביק שספוג בכל המעשים הרעים והדברים השפלים שעשינו. אז אנחנו פשוט יוצאים החוצה ביום סגרירי. כל הבתים סגורים ומסוגרים, התריסים מוגפים והדלתות נעולות. כך אנחנו משוטטים לבדנו ברחוב, מתייחדים עם מחשבותינו. אט אט הגשם מתחיל לרדת, ולשטוף מעלינו את כל הלכלוך הנוזלי והדביק, אשר צובע את הרחוב ונשטף לתוך פתח הביוב. ואז, כשהשמש יוצאת, אנחנו מחייכים אליה, נקיים, טהורים ונוצצים.

אך שטיפה יכולה גם להיות רעה. לפעמים אנשים הרוצים להזיק לנו שוטפים מאיתנו את כל הטוב שבנו, מעבירים את ידם עלינו שוב ושוב תחת זרם מי הביוב שנשפך מהם. כל השמחה והטוב שעוטף אותנו נשטף אל ידיהם, ומידיהם לפתח הכיור. וכך, בלי שאנחנו שמים לב, אנחנו עוברים שטיפה, והופכים למישהו שהוא לא אנחנו.

שטיפה טובה או שטיפה רעה?
הכל עניין של השקפה.
לעתים אנשים שעשו לנו שטיפה בעצם מועילים לנו בדרך זו או אחרת,
ולפעמים השטיפה העצמית שאנחנו מבצעים מזיקה לאישיותנו הנהדרת.
אז שטיפה רעה או שטיפה טובה?
תשאלו אותי ואני אומר:
הכל עניין של השקפה.