שחור לבן- פגישה לא מקרית

האביר חזר אל אנשי הטיילת. בכיס מעילו היה פנקס קטן שבו תיעד את כל המקומות שבהם חיפש עד כה. הם לא היו רבים, אך עבר רק שבוע מאז שירד בתחנת הרכבת הקטנה שבקצה הנמל, והוא מילא את ימיו עד תום בשיטוטים נרחבים ומעקב אחר אנשים שחשד בזהותם. הוא לא ידע מדוע, אך משהו עמוק בתוכו אמר לו שהיום חיפושיו הולכים להשתנות, והוא קיווה בכל מאודו שכך יהיה.
ההתקהלות בחלק זה של הנמל תמיד היתה מהולה בלחישות על הופעות כאלה ואחרות שביצעו האנשים הקבועים. זמזום עדין לחש לו שהם מודעים אליו. הם ידעו שהוא כאן, אך האדם שהוא מחפש עדיין לא הופיע. למשך כמה דקות הוא הרשה לעצמו להרהר במחשבה שאולי האדם המבוקש איננו חלק מאנשי הטיילת ושאולי המידע שנמסר לו הוביל אותו למקום שגוי, אך הוא מיהר לבטל את המחשבה הזו. אם יבחר להאמין לה, זה יצמצם משמעותית את סיכוייו להצליח, והאביר לא היה יכול לקחת את הסיכון הזה. הוא פשוט ייאלץ להרחיב את חיפושיו.
נעימה עדינה התנגנה באוויר, אך האביר התנגד למשיכתה. הוא כבר החליט שהיום יתצפת על כולם מהשוליים. אין ביכולתו לתקשר עם שאר האנשים, אך הוא לא חשש. הוא ידע שהרגע קרוב, כיוון שכבר הרגיש במשיכה לפני מספר ימים. נראה שבכל פעם שהתקרב, זהותו של האיש נעלמה ממנו.
ניחוח קל של יער אחרי גשם ואוויר צח מילא את ריאותיו, היכה בו בעוצמה משכרת חושים. האביר הטה את ראשו לצדדים, מחפש אחר מקור הריח כשלפתע גוף זר התנגש בו בעוצמה.
"הו, אני מצטערת נורא, לא הבחנתי בך לפני כן… הכל בסדר, אדוני?"
קול פעמונים עדין הוציא אותו ממחשבותיו, וידיו נשלחו אוטומטית להחזיק במפרקים של האישה לפני שהתנערה ממנו ומיהרה לסדר את חצאית שמלתה. הוא הביט בה בבלבול. משהו בה היה צעיר אך גם מבוגר, והאביר לא ידע כיצד לפנות אליה. הניחוח שהריח לפני שנתקלו זה בזו עדיין היה באוויר. האביר מיהר לקטלג אותו בזיכרונו כדי שיוכל לרשום אותו כהערה בפנקס.
הריח היה סביב האישה, קלוש, אך קיים. אם הוא לא שייך לה, אולי היא תוכל להוביל אותו אל האדם שפגשה לפני כן.
בפעם הראשונה מזה שנים הוא ייחל לכך שעוד נותר בו מספיק כדי לפצות את פיו, וכחכח בגרונו.
"אני-"
זיק של כאב חלף בעצמותיו, מכפות רגליו ועד לראשו. ידו נשלחה אוטומטית לאחוז בגרונו בזמן שעיווה את פניו וניסה לנער מעליו את הצמרמורת שאחזה בגופו. נקודות שחורות ריצדו בשולי ראייתו.
הוא ידע שזה עלול לקרות, אך בכל פעם מחדש התעוררה בו תקווה קלושה שאולי הפעם משהו ישתנה.
עבר כל כך הרבה זמן מאז שהשתמש בקולו. האביר לא חשב שיוכל לזהות את עצמו משמיעה בלבד.
האישה שעמדה מולו הסתכלה עליו בשקט. היא לא הגיבה על התנהגותו המשונה, ואולי זה לא היה נראה כך בעיניה. הוא שפשף את כפות ידיו זו בזו בהיסח דעת. כבר כמה דקות שהן עקצצו בחמימות שלא הכיר לפני כן ולכן לא ידע מה לחשוב על כך, אך פטר זאת במחשבה שזה ודאי בגלל שעברו כמה שנים מאז שנגע במישהו זר שלא היה אחד מעמיתיו. כן, זה ודאי זה, אמר לעצמו. הפתרון נשמע הגיוני, ולכן אין צורך להמשיך לחשוב על כך.
הרוח הקלה שנשבה עד אותו רגע התחזקה בפתאומיות והאביר מיהר לגונן על עיניו. כשפקח אותן שוב, האישה שעמדה מולו עד לפני שנייה נעלמה. הוא הסתובב במקומו, אך המדרכה שלפניו נותרה ריקה.

האביר המשיך לעמוד שם זמן רב לפני שהלך, תוהה בליבו על פגישתו המשונה עם האישה, לא מודע כלל לכך שהיא נותרה לעמוד במקומה לצידו.

חיוך קל עלה על שפתיה לפני שהשליכה לכיוונו קלף חשוך והתרחקה.