שחור לבן- עברו של הקוסם

"כמה זמן ייקח להם למצוא אותך לדעתך, אם תעלה איתי למופע?" היא הצליפה בו את שאלתה בפעם השלישית. היא היתה אסופה בפקעת של סרטים צבעוניים שכיסו חלקים מסוימים בגופה, מה שמאוד הקשה על הקוסם להתרכז בדבריה ולא לתת לעיניו לנדוד לעברה בכל פעם שזזה. הוא אפילו לא ניסה להסתיר את זה. היא בבירור מתגרה בו על ההצעה המגוחכת שלו.
"שלוש שעות אני מעריך, פחות אם יש נציג מהמועצה בקהל. אני דיי בטוח שהפנים שלי עדיין מפורסמות אחרי השימוש האחרון שלי בקסם בפומבי." הוא נאנח בכבדות למראה הבעתה המזועזעת. העבר כל כך מעייף לפעמים.
הקוסם התיישב על כיסא שניצב בפינת החדר. "הפגומים הם אלה שאני צריך לחשוש מהם, למעשה, יותר מכל האנשים במועצה. הם האחראיים על ענישת קוסמים שמופיעים לראווה בלי מסווה של טשטוש או אחיזת עיניים, ואני מבין את זה. בעבר כל קוסם כזה היה מסכן את כולנו, גורם לכך שנהיה פגיעים יותר וקלים למציאה, לכן היה עדיף שהקהילה תטפל בו לפני שמשהו חמור יקרה, אך עכשיו המצב אחרת. האנשים מוכנים לקבל את העובדה שיש דבר כזה שנקרא "קסם", הם פשוט בוחרים לראות את זה בדרך אחרת כי המוח שלהם לא מצליח להכיל עד הסוף את המידע." הוא הסיר מעליו את המעיל השחור שלבש, קיפל לשניים והניח אותו בעדינות על ברכו. החזות האלגנטית והמכובדת שלו היתה ניגוד מוחלט לאווירת החדר שבו היו, כאילו הוא אינו שייך לשם או לעולם הזה בכלל.
הלוליינית, שרק הקשיבה עד כה, עברה לשבת על קצה השולחן הקטן שהיה בחדר. היא יכלה לשבת על הכיסא לצידו, אך משהו ברצינות של השיחה שכנע אותה שמוטב שיהיה מרחק ביניהם. הוא מעולם לא דיבר איתה על עברו. למעשה, חוץ משמו ומהיותו קוסם היא כמעט ואינה יודעת דבר.
טוב שכך, קול לחש באוזנה, כך תוכלי להיות מוגנת ברגע שיבואו בשבילו.
הוא לקח כמה נשימות עמוקות ואמר, "את יודעת שאני כבר לא יכול לחזור אליהם, נכון? בגלל העונש שהוטל עליי."
היא הנהנה לאישור, שותקת.
"לורד הטירה שבה הייתי משרת בעבר היה מתאכזר אל המשרתים שלו. הוא היה משאיר אותם ימים שלמים ללא אוכל ומים, נותן להם עבודות משפילות, מכריח אותם לבצע פשעים בשבילו ואז מתנהג כאילו שלא ידע על כך דבר, נותן להם לספוג את העונש אם הם היו נתפסים. פניתי אל המועצה מספר פעמים לגביו, ביקשתי שיעזרו למצוא פתרון כדי לסיים את השלטון שלו, אך הם התנערו מאחריות. בגלל שהוא לא היה קוסם זה לא נפל תחת הסמכות שלהם. כל עוד הסוד מוגן, הם בחרו להעלים עין." הוא אמר את השורה האחרונה במרירות.
אחד הסרטים של הלוליינית הסתחרר באוויר מתחת לשולחן שעליו ישבה, נע על ידי קסם משלו, והיא ראתה את עיניו של הקוסם בוהות בו.
"יום אחד… אחד "התעלולים" שלו הסתבך. אני לא יודע אם זה היה בכוונה או אם זה קרה "בטעות"-" צחוק קצר וחסר הומור נשמע לשנייה בזמן שהקוסם שיחק עם ידיו בעצבנות. שנים שלא נתן לזיכרונות האלה לצוף במוחו, והוא לא ידע איך יצליח להשתיק אותם שוב.
"אף אחד לא היה בתוך הטירה באותו זמן. הוא הורה לכולם לעזוב, ואנחנו חשבנו שזה היה רק עוד אחד מאותם ימים שבהם מצב רוחו היה רע, אך כשהדלתות נפתחו שוב הוא פשוט עמד בכניסה וחולצתו הלבנה היתה מוכתמת בדם. הוא הורה למנקים להיכנס קודם ו "לנקות את הבלגן שבמדרגות" כאילו שהיה מדובר במטרד. מאוחר יותר, השמועה שעברה בין כולם היתה שמישהי, אחת העוזרות הצעירות, נמצאה ללא רוח חיים בתוך שלולית דם. אף אחד לא דיבר על זה. אף אחד לא עלה בצד הזה של המדרגות יותר, וגם לא הניח פרחים לזכרה. היא היתה רק עוד אחת בשבילו, מיותרת. הפחד שמא הוא יחליט לעשות זאת שוב שיתק את כולם, אך אני לא יכולתי לסבול את זה יותר."
הקוסם עצם את עיניו והבעת פניו היתה מיוסרת. הוא היה שם שוב, בזיכרונו, באותו יום נורא.
היא דיברה בלחישה, "אך אם הוא היה כה נורא ואתה הגנת עליהם, למה בכל זאת להגלות אותך?" משהו עמוק בפנים אמר לה שהיא לא רוצה לדעת את התשובה האמתית. המועצה לא מגלה אנשים מתוך גחמה, אך עברו כל כך הרבה שנים מאז ודבר לא השתנה, כך שחייב להיות משהו מעבר.
היא הביטה בו שוב, אך הפעם עיניו היו חסרות הבעה בזמן שדיבר, מנותקות.
"חלק מהמשרתים ידעו על כוחי, והם הבינו למה לא עשיתי דבר עד לאותו רגע. הם ידעו מה החוקים ואת הסיכון הגדול שאקח על עצמי כתוצאה מכך. הברחתי מהטירה את כל מי שיכולתי. קסמי מעבר הם עסק מסוכן ולא יציב ואני עדיין הייתי תלמיד צעיר, אך כמו שאמרתי, לא יכולתי לשאת את המחשבה שהוא ימשיך במעשיו.
העוזר האישי שלו, שהיה אכזר לא פחות ממנו, גילה על כך והסגיר אותנו. לא חשבתי יותר מידי והעברתי את השער על המשרתים המעטים שנותרו לצידי. סגרתי אותו כשאני עדיין ניצב מול העוזר. זה היה חייב להיגמר."
ידיו רעדו ללא שליטה והלוליינית רצתה להניח יד מנחמת על זרועו, אך נותרה במקומה.
הוא חייב לסיים את הסיפור, אמרה לעצמה, אחרת הוא יסתגר בחזרה ולעולם לא ידבר על כך שוב.
"שני שומרים אחזו בידי ואחד אחז בעורפי בחוזקה, כך שעיני היו מקובעות על הלורד. הוא רצה שאגיד לו לאן הברחתי את עובדי הטירה, אך אני נענעתי את ראשי לשלילה ועמדתי על שלי. שתקתי. עשיתי הכל כדי לשמור על קור רוח, אך אז הכאב הגיע. הם יצרו חתכים לכל אורך זרועותיי עד לכפות ידיי. הלורד הביט בי בהנאה בזמן ששומריו הענישו אותי על מעשיי. גופי התחיל לבעור מהכאב, וזה שיתק וסנוור אותי. כוונתי הראשונה היתה להבריח את כולם ולגרום לכך שהטירה תקרוס, כך שמהצד זה ייראה כמו תאונה מצטערת. הקסם שלי הפך לא יציב מהחתכים, וכתוצאה מכך שתי פעולות קסם התערבבו.
הטירה אכן קרסה כשבתוכה הלורד והשומרים, אך האנרגיה שבי השתמשה בקסם האחרון שיצרתי כדי להציל את גופי."
נשימותיו רעדו והיא ראתה דמעות זולגות מעיניו. הוא לא ניגב אותן, אלא רק המשיך להביט קדימה.
"התעוררתי אחרי הנפילה וגיליתי שאני שוכב בתוך מה שהיה פעם גן וורדים ולהבות הקיפו אותי מכל כיוון. האש לא שרפה אותי, מהיותה שלי, אך היא אכלה כל מה שהיה בקרבתה. רק ברגע שהתיישבתי והצפצופים באוזניי חדלו הבנתי את גודל האסון שיצרתי. הגן היה מחובר לטירה, והיא עלתה כולה בלהבות. הבחנתי מרחוק בקבוצת אנשים נמלטת מהטירה, אך הזעקות שלהם נשמעו מכל כיוון. הדבר הבא שאני זוכר זה שהייתי בתא מעצר של המועצה. הם חילצו את כל מה שקרה מזיכרונותיי. התערבותי יצרה נזק, כיוון שחלק מאנשי הטירה ששרפתי מתו. הפגומים רצו לדון אותי למאסר ולתת לאנרגיה שבי לדלוף עד שאתרוקן, אך המועצה קבעה פה אחד שכיוון שגבירת הטירה ניצלה זו הזכות שלה לקבוע את העונש שמגיע לי. חייה ניצלו בגלל שהיא היתה מכשפת והיה בכוחה להציל חלק מאנשיה לפני שהמצב היה מאוחר מידי, והיא הרגישה שהאש נוצרה מקסם לא יציב. היא שמעה את כל המקרה ובחרה להאמין בי."
הקוסם התרומם ממקומו וחצה את החדר הקטן עד לפתח הכניסה. לא היתה בכוונתו ללכת, שכן הוא לעולם לא היה עוזב את הלוליינית שלו באמצע שיחה, אך פתאום הצורך לראות אור יום הכניע אותו והוא הסיט מעט את הוילון ששימש כדלת, נותן לשמש להציף ולייבש את פניו.
עדיין שותק, הוא נקש באצבעותיו ודף בלוי הופיע מרחף ביניהם. הלוליינית קראה את המכתב כל כך הרבה פעמים, בסתר, עד שהיא שיננה את תוכנו בעל פה.
עד שהגבירה תחליט אחרת, היה כתוב, עד שיגיע הזמן המתאים.
"הקסם הרגיל שלי נשאר, עם כמה הגבלות, אך היא היתה יכולה לקחת את כולו ולא עשתה זאת. מעולם לא פגשתי אותה, אך משהו בתוכי אומר לי שהיא קרובה. אני חייב למצוא אותה, זה הזמן."
ראשו עשה חצי סיבוב לעברה והוא המתין שם עד שהיא נאנחה ואישרה לו ללכת.

אחרי שהוילון נסגר אחריו הלוליינית התיישבה בכבדות על הכיסא שבו הקוסם ישב דקה לפני כן. היא הבינה עכשיו מדוע הוא רוצה להופיע ביחד איתה. זה לא שהוא מתעלם מהסיכון, הוא פשוט מוכן להקריב את עצמו בשביל הסיכוי שזאת אשר עזרה לו תופיע שוב.
זה הזמן, הוא אמר, והלוליינית החליטה שהיא תהיה שם לצידו.