שחור לבן- לחישות מהעבר

גם אם לא אכתוב עלייך שירים ומזמורי געגוע מפוארים; גם אם אעבור לילות וימים בלי קרבתך הקרה, בלי קולך השקט.
גם אם יתפוס אותך אחר ואאלץ להילחם על מקומי- אעשה זאת, אל תדאגי.

"אין בי צל של ספק שנועדנו להיות ביחד," אמר לה. מבטה הקפוא נותר מקובע על האופק הריק מנוף שלפניה. אצבעותיו טיילו להן על כתפיה בעדינות, מוכרות, לוחשות לה סודות ששמעה כבר מזמן. היא רצתה לומר לו שאין צורך בכל זה, שאם רק היה מבקש, היא היתה מקשיבה בלי לברוח, אך ידעה שאין טעם לכך. עמוק בפנים, הוא כבר לא סומך עליה.
"את רק צריכה לתת לנו זמן."

תדעי שתמיד תהיי בלבי, עמוק בתוך מחשבותיי, חייה בנבכי חלומותיי. לעולם לא אוכל להתרחק ממך מבלי לשוב.

"את ברחת. לקחת את קלפי הטארוט שלך, וברחת."
הוא היה עצבני, אך קולו היה מאופק, לא עולה על העוצמה הרגילה שבה דיבר.
והוא צדק, כמובן. היא אכן ברחה, אך לא מהסיבות שהוא חושב. היא לא רצתה לעזוב אותו, להיפך, היא ניסתה להגן עליו, מפניה.
"לא השארת אפילו פתק כדי להסביר מדוע. אני אמור פשוט לקבל את זה אחרי כל הזמן שלנו ביחד?!"

וכמה מתוק יהיה הוא הרגע שבו אגיע אלייך. אתאחד איתך כאילו שלעולם לא ניפרד ואלחש את כל סודותיי בחדר הקטן שבו נהיה.
וכשאפרוש ממך לבסוף, זה לא יהיה לעד-

"את מאמינה בקסמים?" הוא שאל.
זה היה דיי מטופש, לדעתה. כך או כך היא לא יכלה להגיב.
הוא קירב את ידיו זו אל זו, צמודות, אך לא נוגעות. האוויר סביבם היה טעון בחשמל מסוג שלא הכירה לפני כן. מסוכן, אך לא משהו שיכול לגרום לה נזק משמעותי.
הוא נעמד מולה והבעתו היתה ריקה כמו הנוף. היא ראתה את משטחי הקרח הבלתי נגמרים משתקפים בעיניו. "נוכל לחיות ביחד בכל מקום, להשיג כל מה שנרצה," ידיו אחזו עכשיו בידיה בחוזקה, כאילו ברצונו לנער אותה עד שהכישוף יוסר מהטלטול עצמו. "נוכל להיות מאושרים שוב. את לא רוצה את זה? כמו פעם?"

הרי תמיד אראה אותך.