שחור לבן- ידיים בחשכה

אתה נכנס לחדר והחושך אופף אותך.
זה לא חושך רגיל, אתה יודע, זה חושך מסוג "חושך-מוחלט-אפלה-ממש" כמו שהסבירה לך הגברת בכניסה למתחם, תוך כדי שהיא מדגישה כל מילה כדי לוודא שהבנת, ומושיטה לך פעמון קטן. הוא משמיע צליל כמעט בלתי מורגש.
אתה מביט בה בתמיהה קלה והיא משיבה אוטומטית בקול של מישהי שרגילה לכך כבר- "זה כדי שנמצא אותך אם תרצה לצאת."
אתה לא שואל אותה איך ימצאו אותך בעזרת פעמון, או איך אתה אומר לזהות את היציאה. זו שאלה חשובה כי לפני כן אתה הקפת את המתחם כולו ואין שום דלת בצד השני, וגם לא מסדרון נוסף הנראה לעין בכניסה.
אתה לא שואל דבר.
הגברת לא מוסיפה מילה יותר, רק מביטה בך בעיניה הגדולות בזמן שאתה מכניס את הפעמון בהיסח-דעת לכיס הפנימי של המעיל שעליך ועושה את דרכך פנימה.

בדיעבד אתה מבין שאולי זה לא היה רעיון כל כך טוב.
הדקות הראשונות שלך עם עצמך במבוך השקט גורמות לך לחשוב שזה לא כזה נורא כמו שכולם מתארים. אתה אפילו מתחיל להרגיש קצת גיבור. לא סטית אפילו פעם אחת מהליכת הצעד-צעד שהתחלת.
אתה לא מרגיש כך לאחר שהיד הראשונה נוגעת בך.
המוח שלך מנגן צליל צפצוף רציף כמו של מכונה המעידה על מותו של אדם בזמן שגופך מנתר אל על וידייך נשלחות אל ליבך על מנת לבדוק דופק.
אתה מסדיר את נשימותיך הפראיות בהבנה שאתה עדיין חי.
אין שום קול, שום הבזקי אור אפלוליים שיעידו על דבר-מה שמתקרב. כלום.

אין דרך לראות דבר מלבד החשכה.

ידיים נשלחות מכל עבר ותופסות במותניך, בזרועותיך, ברגליך. הצורך הראשוני לפלוט זעקת פחד כמעט וגובר עליך, אך אתה מצליח לשלוט בו. לאט לאט רגליך מתקדמות. לרגע אחד אתה חושש שמא תדרוך על רגלו של אחד הניצבים, ואז פרץ של צחוק היסטרי קצר נפלט מפיך.
למה שתחשוש לגביהם? הלוא זה חלק מסיכון העבודה שלהם.
ליבך מתחיל לדפוק בחוזקה כשאתה קולט שגם עכשיו אין שום רעש של צעדים נוספים חוץ משלך. למעשה, אתה מגלה לאחר שידיך חובטות באוויר נמוך בכיוון הידיים, אין שום גופים שמחוברים להן.
ממש כאילו שהן מרחפות בעצמן.
הידיים ממשיכות למשש אותך באפלה. אין דרך לדעת מי נמצא מאחוריהן, אם של גבר או אישה הן.
כל הגוף שלך מעקצץ מעומס חושים.
מגען של הידיים משתנה מאינטימי ורצוי, בזמן שקצות אצבעותיהן מרפרפות קלות על שפתיך ומאחורי אוזניך, גורמות לך לעצום עיניים באנחה קלה, לפולשני ודחוי, כשהן דוחפות אותך קדימה ומטה, מנסות להכשיל אותך, להכאיב.

ופתאום בלי אזהרה הידיים נעלמות, מותירות אותך מתנשם והמום על הרצפה הקרה.

אתה כבר לא זוכר מדוע נכנסת, מה רצית להשיג או להוכיח, ובכלל, מה המטרה של המקום הזה.
אתה רק רוצה לצאת מכאן.

אתה נזכר בפעמון שקיבלת, מוציא אותו, ומרגיש מעט מטופש בזמן שאתה מטלטל אותו באוויר. כמו שחשבת, שום צליל לא נשמע, אך בין מצמוץ עיניים אחד למשנהו אתה מגלה שאתה יושב על כיסא בכניסה של המבוך והגברת המשונה רכונה מעליך.
היא שואלת לשלומך ואתה עונה לה ביובש קל שהכל בסדר, רק קצת מים אם אפשר.

כשאתה כבר רחוק מספיק אתה מסתובב לאחור אך המקום שממנו יצאת לפני כמה דקות נעלם. אין שלט או דלת, אפילו הקופה והגברת אינם.

אי אפשר לראות דבר.