שחור לבן- המריונטה הבוכה

המריונטה בכתה.
אנשי הטיילת היו רגילים למראה, אך לשאר הולכי הרגל זה היה מחזה משתק. איש מעולם לא טרח להביט בפניה ולכן איש גם מעולם לא ידע שהיא שרויה בבכי תמידי, והרי מי חשב שהיא בכלל מסוגלת לבכות, שכן מישהו אחר מניע אותה ומחליט בשבילה.
החוטים שהקופים שהחזיקו אותה בדרך כלל הפכו שחורים וגלויים, בולטים עוד יותר על רקע עורה הבהיר ושמלתה הלבנה בעלת העיטורים הוורודים. היא היתה עדינה, בעלת נראות של נערה כמעט, אך גילה היה מבוגר בהרבה.
ביום רגיל אנשים היו מתבלבלים וחושבים שהמריונטה היא בעצם הלוליינית -טעות נפוצה- אך זו לא היתה האמת, וזהו לא היה עוד יום רגיל.
מעטים ידעו, אפילו בקרב אנשי הטיילת, אך ממש באותם רגעים התרחש יום הולדתה של המריונטה.
ימי הולדת היו דבר מקודש. שאר האנשים ודאי מוצאים את היום הזה כרק עוד יום סתמי, אך להם, זהו היום שבו הם קיבלו את הייחוד שלהם, הסמליות הנצחית.
הלוליינית מהספסל ליד הסתכלה עליה. היה במבט שלה משהו רחמני, אימהי אפילו. היא ידעה, היא תמיד יודעת.
איש זר נעמד מול המריונטה והחל למחוא כפיים, מפר את השקט שהם כה התרגלו אליו. המריונטה התפתתה להרים את מבטה כדי לבחון אותו, להביט לעומק באותו אדון אשר רואה קסם מולו ואינו חושב על אחיזת עיניים, אך אותה תחושה משונה שעברה בשאר עברה גם בה, ולכן גם היא התעלמה מנוכחותו.
האיש הוציא מכיסו כמה פרוטות והניח אותן בכוס הפח של המריונטה, ביחד עם וורד אדום קטן.
זה כבר משך את תשומת ליבה, וביחד איתה גם את של השאר.
הוא הטה קלות את כובעו לאות כבוד והמשיך ללכת. ניצוץ הופיע בעיניו כשחלף על פני הכנר, אך הוא לא אמר מילה.

בסופו של היום כבר היה למריונטה זר שלם של וורדים אדומים. ברגע שכולם הלכו היא התכופפה להרים אותם והחלה להתקדם לעבר ביתה. רגליה היחפות פסעו ללא קול ברחוב השקט.
ברגע שהדלת נסגרה, רגליה החלו להיזכר בקרירות של המים אשר הציפו את הרצפה. גובה המים לא היה גבוה מספיק כדי להטביע אותה, אך כן בלע כל דבר אשר היה נופל לרצפה, סופג את כולו בדמעות מלוחות.
קירות ביתה היו מלאים במדפים עליהם צמחים וכלים. היא הניחה את הפרחים על המדף המיועד להם והחלה בשגרה שלה, עוברת מאדנית אחת לאחרת, נותנת לדמעות שלה להרטיב את האדמה שבהן ולהצטבר בשאר הכלים.
המריונטה בכתה, אך לא באמת. עמוק בפנים אין-ספור רגשות געשו בה. "זה בסדר," היא אמרה לדמעות שלה בזמן שהן המשיכו בשלהן בדרכן אל הרצפה, מרטיבות את לחייה ושמלתה. "אני יודעת שאתן תעצרו יום אחד, ושעדיין אהיה כאן. אני יודעת שאהיה המריונטה האחרונה שבוכה."