שחור לבן- האביר ואניס

הספרייה הגדולה היתה המקום הראשון שאליו אניס נכנסה. המבנה היה בעל שלוש קומות. קטן וצנוע, אך בהחלט מרשים בגודלו ובחזותו. כרזת הודיה לתורם אלמוני על כספי השיפוץ הונחה בכניסה, אך שאר הפרטים הכתובים דהו עם הזמן וכעת אי אפשר היה לקרוא את כולה.
הספרייה ניצבה בקצה הרחוב שבו התאכסנה אניס, במרחק כמה דקות הליכה, כך שהיה ביכולתה לבקר בה בכל עת שרצתה. היא העבירה בה את רוב ימיה ולמדה להכיר את השעות שבהם לא היה איש בספריה. השקט תמיד היה מבורך עבורה יותר מהרעש.
היא דחפה את הדלת פנימה ובלחש מהיר ומתורגל היטב עצרה את הפעמון מלהתריע על כניסתה. אניס מעולם לא הבינה מדוע מישהו ראה צורך להתקין פעמון מעל דלת ספרייה -מקום שאמור להיות שקט מופתי פרט ללחישות נחוצות פה ושם- אך ניסתה שלא לתת לזה להטריד אותה יותר מידי. מה שאינו נראה הגיוני לה וודאי היה הגיוני לאחרים.
היא חלפה בשקט על פני אישה מבוגרת שישבה ברחבת הכניסה מאחורי דלפק רחב, ממש ליד המדרגות המובילות לקומות העליונות. האישה המשיכה בעבודתה, ממיינת מסמכים בתיקיות ומגירות שונות, אינה מודעת לאניס שעלתה כעת במדרגות.
אניס תמיד הרגישה כפורעת חוק בכל פעם שחלפה על פני האישה מבלי להירשם – למרות שאכן היתה ברשותה כרטיסייה, אחת שהנפיקה לעצמה ברגע של היסח דעת מצד הספרנית – אך היא אהבה את תחושת האלמוניות שההתגנבות העניקה לה, וההרגשה הזו תמיד גרמה לה להעלות חיוך קטן על שפתיה.
אניס עלתה אל הקומה האחרונה, ידיה מרחפות בקלילות מעל המדפים בזמן שאצבעותיה מלטפות ביראת כבוד את כותרות הספרים הישנים. משהו משך אותה אל הקומה הזו, והיא גילתה מהו לאחר הביקור השני שלה בספרייה.
מדור שלם של ספרי קסם עתיקים נמצא מאחורי דלת שהוחבאה בתוך המדפים עצמם. המיזוג של הידית בין הספרים נועד לתעתע בעין כך שרק בהתבוננות מזווית מסוימת היה ניתן לראות אותה.
זה היה נראה לה כמעשה לא אחראי להשאיר את הדלת כך – גם אם בצורה מתוחכמת מאוד – כיוון שמלומדים ואנשים רבים ביקרו בספרייה, אך משהו בה גם חשד שהדלת לא תיפתח עבור אדם שאין בו לפחות ניצוץ של קסם.
אניס הביטה לצדדים, ולאחר בדיקה זריזה שאיש אינו רואה אותה – למרות שידעה שאין איש פרט לגברת בכניסה לספרייה בשעה זו – היא חמקה פנימה וקול נקישה חלש נשמע מאחוריה.

הספרים זמזמו בהנאה בזמן שאניס העניקה להם את חיוכה הרחב והתיישבה בכיסא שבראש השולחן. היא עצמה את עיניה למשך כמה דקות ועיסתה את רקותיה.
הספרים במדור הישן אהבו לטייל, מה שגרם לכך שבדרך כלל הם ריחפו בחלל החדר לכל כיוון וגובה, דבר שהפליא אותה היום כמו בכל הפעמים הקודמות.
לא היה ספרן או ספרנית למדור הזה. לא היה מי שיטפל בספרים וינקה את המדפים מאבק. נראה היה שהספרים עצמם עשו את כל העבודה. הם החזירו את עצמם למקומם וטיפלו בכריכות הפגומות במידת הצורך. אניס לא ידעה כיצד הם עשו זאת, אך בכל פעם שביקרה היא שמה לב לשינויים הקלים שהתרחשו בחלל החדר הקטן.
"אני מחפשת משהו," היא לחשה את סודה בשקט. "אינני יודעת כיצד הוא נראה או אפילו מה הוא. יש בי רק הד של תחושה של משהו חשוב שאחזתי בידיי בעבר. משהו עמוק בפנים לוחש לי שברגע שאראה אותו אדע שזה מה שחסר לי." היה אפשר לשמוע בקולה שהיא באמת מתאבלת על אובדנו של הדבר שאינו ידעה מהו, וזה הכאיב גם לספרים עצמם, אך לא היה ביכולתם להתערב לטובתה בשלב זה. עדיין לא.

*

בפעם הראשונה שראה האביר את הספרייה הישנה לא היה בו שום חשק להיכנס פנימה. באופן אירוני, השהות במחיצת ידע רב ואנשי ספר תמיד גרמה לו לאי נוחות. הוא אינו מזלזל בהשכלתו או ביכולותיו, אך אנשים רבים אינם מבינים איך אדם כמוהו יכול להיות ספרן, ובכך מבטלים אוטומטית את שאר כישוריו.
היום, לעומת זאת, כשחלף על פני הספרייה, הוא אפילו לא הבחין בכך שרגליו מובילות אותו פנימה עד שצלצול פעמון קל הוציא אותו מהרהוריו. עיניו הביטו סביבו בבהלה, מחפשות את המבטים החוקרים של אנשים, את הזלזול המוכר שהתרגל אליו, אך לא מצא דבר. למעשה, נראה שלא היה איש בספרייה מלבד אישה מבוגרת שישבה בדלפק. האביר שקל להסתובב במקומו ולהימלט, אך עיניה החדות איתרו אותו כאילו היה זעטוט מופרע ורעשני.
צעדיו הדהדו ברחבה השקטה והריקה. הוא קיווה שכמו בכל שאר המקרים, חיוכו וקסמו האישי יעשו את כל העבודה בשבילו, ואם זה לא יספיק, הוא פשוט ישתמש בקסמו האמיתי. הוא לא אהב לעשות את זה, ובמיוחד לא על נשים מבוגרות, אך זה לא משהו שלא עשה בעבר.
הוא ניגש אליה וניסה לסלק את ההיסוס מצעדיו. עכשיו שהיה קרוב יותר אליה, זיק של זיכרון ישן ריחף לו בשולי תודעתו, אך הוא לא הצליח להיזכר מהו. משהו בה נראה לו לפתע מוכר, אך זה היה נראה לו משונה בהתחשב בכך שלא נכנס לספרייה לפני כן, והוא בטוח שהיה זוכר את פניה אם היה נתקל בה ברחוב.
האביר עמד שם ושתק.
הגברת המשיכה להתעסק עם הניירות שלפניה כמה דקות שלמות לפני שפנתה להסתכל עליו. כשהרימה את ראשה לעברו הבעת פניה השתנתה בחינניות והאור שבקע מעיניה היה יכול להאיר את כל הספרייה כולה.
"תלך היום למדור הספרים הקבוע, אדוני?" היא פנתה אליו כאילו שנפגשו בעבר וקולה נשמע כממתיק סוד. עיניה נחו לשבריר שנייה על המדרגות המובילות לקומות העליונות ואז חזרו אל פניו. האביר קלט את התנועה אך לא אמר דבר. הוא הזדקף והעביר את ידיו על חליפתו באיטיות, כאילו שהוא מבריש לכלוך בלתי נראה וקיווה שהתנועה תיראה אגבית, ולא רמיזה מתנשאת מן המעמד העליון.
הוא הטה את כובעו לעברה וחייך את אחד מחיוכיו האמיתיים. הוא כבר כאן והמקום נראה ריק מאנשים, אמר לעצמו בלב בניסיון להשקיט את התחושה המוזרה שצבטה את ליבו. מה כבר יכול לקרות?
הוא פנה לעשות כפי שהציעה.

הספרנית חייכה גם היא במקומה בזמן שהאביר עלה במדרגות.

*

בדיוק כשסיימה אניס לקרוא באחד הספרים שהחזיקה האוויר החל להתחמם וכמה מהספרים החלו לזהור. האור שבקע מהם היה חזק מכדי שתוכל לקרוא את שמותיהם, אך היא היתה כה מופתעת עד שלא יחסה לזה את החשיבות הנחוצה.
היא ארזה את חפציה בזריזות ואצבעותיה סגרו על ידית הדלת.

*

האביר הגיע לקומה האחרונה. הוא לא חשב שיעשה זאת באמת, שכן עליית מדרגות תמיד היתה פעולה מעייפת בשבילו, אך הוא לא רצה להישאר בקומה הראשונה תחת עינה החשדנית של הספרנית. הקומה השנייה היתה דיי משעממת עבורו, מלאה בספרי מחקר בנושאים שלא הכיר ואת אלו שכן כבר היה לו אי שם בביתו. הקומה השלישית לעומת זאת, נראתה לו דיי מיותרת. היא היתה מלאה בספרים בנושאים שונים, כה שונים, עד שנראה שלא היה שום קשר בין הספרים הנמצאים על אותו המדף. הוא עבר בכמה שורות וגילה שכל הספרים היו כך. לא היתה שום שיטת תיוק. הארוניות לא היו מחולקות לקטגוריות ועל המדפים לא היו פתקיות המסמנות את האות הראשונה של הסופר או של הספר.
הוא המשיך להתקדם פנימה ומידי פעם נעצר כדי לקרוא את חלק משמות הספרים, בעודו תוהה לעצמו איך מישהו אמור למצוא כך ספר מסוים. אולי אלו היו ספרים ישנים כל כך עד שאיש אינו טרח לקרוא אותם יותר, אולי הם עברו לכאן כדי לפנות מקום לספרים אחרים, חדשים יותר. המחשבה הזו העציבה אותו.
זו היתה קומה שלמה של ספרים חסרי התאמה.

*

העלמה יצאה דרך דלת הסתרים של המדור הישן ונאנחה בשקט ובהקלה כשגילתה שאין שם איש.
היא צעדה ישירות לכיוון המדרגות, לא מודעת לקיומו של האיש הזר שנמצא שתי שורות מאחורי מדף הספרים.