שחור ולבן\ או \לוחות לבנים ולורדים שחורים\ או\ סתם, כלום והכל
העולם הנפלא שלנו, אז הוא כתב את המשוואה המזורגגת בלורד שחור מחיק בכתב ישר ורבוע, עדיין היה קשה לו להתרגל לכל הלורדים האלו, איכשהוא הם אפ פעם לא החליקו לגמרי על הלוח המגנטי, או שהם החליקו מידי, אבל מכיוון שארורה התעצבנה מכל הליכלוך הלבן שהגירים השאירו על היידיים הוא נאלצ להחליפ: לורדים מחיקים. הוא דווקא אהב את הגירים והלוחות הירוקים שלהם- משטחים ירוקים שלמים על הקירות מכל שלושת צדדיו זה הרגיע אותו.
עכשיו היה החדר לבן מכל כיוון, הקיר הרביעי-היחיד שהיה חשופ היה צבוע לבן ממילא (מלבד חלון לא גדול מספיק) ושאר הקירות התהדרו בשלוש לוחות מגנטים חדשים- לבנים כלוחות מגנטים לבנים (שזה אומר לבנים מאוד). וזה היה כמו בית משוגעים, המחלקה הפסיכאטרית של איזשהוא מוסד, ואולי לכן תמיד הקפיד למלאות כל רווח ורווח במשוואות השחורות שלו ולמחוק רק כשהיה לו משהוא אחר לכתוב, ולפעמים משוואה או הוכחה או פרקטל מסוים היו יכולים להישאר במקומם במשך שבועות- אפילו שהוא ממזמן כבר המשיך הלאה.
ארורה אמרה שהוא צריך לשמור על הסדר, זוהיא דרכו של חוקר, העבר נשאר בעבר ומתפוגג תחת הגילויים החדשים, עובדות העבר הם האגדות של היום -או משהוא הרואי ומגוחך כזה. אז הוא רק חייך והינהן- אבל בכל זאת השאיר את שלושת לוחותיו שחורים כמעט לגמרי תמיד, בכל מקרה ארורה לא היתה יכולה לשים לב, לעומת זאת הדפים היו עניין אחר לגמרי- אותם נאלצ ליישר, לערום, לתייק ולסדר באופן מאיים כמעט בארון הגבוה שליד החלון, לפעמים פחד ממש לשלופ משהוא, הכל היה כלכך…עומד, וארורה אמרה שעליו להשתמש רק בחומר ההכרחי והנדרש לעיסקו הנוכחי.
בסדר. הוא גמר לכתוב את המשוואה המזורגגת הנוכחית בתוך המרווח הלבן הזעיר. שחור, שחור, ושחור- כמו נמלים קטנות ושחורות. שחורות כמו שחור. הוא חייך, מה ארורה היתה אומרת על זה-שחורות כמו שחור. אבל לא כל שחור היה שחור מי כמוהוא יודע, אפילו השחור הזה לא היה לגמרי שחור. והשחור הכי שחור שיוצר אי פעם לא היה באמת שחור. כי הרי שחור הוא העדר אור מושלם, וכל חומר החזיר אור, ולו הקל שבקלים, משום מה הוא מצא עובדה זאת אירונית במיוחד.
בכל מקרה, הוא הניח את הלורד על המדפ הכסופ הקטנטן שנמצא בתחתית הלוח ונסוג לאחור, מביט. העולם הנפלא שלנו חשב שוב, ושלח מבט כחול מצמית אל המשוואה המזורגגת שהרגע סירטט בתחתית הלוח. משהוא שם היה רע באופן מזעזע. הוא מחק את המשווא ויצר את הרווח הלבן הזעיר שנית, לבן, לבן, ולבן כמו…כמו לבן…כמו הכל.
הוא נרעד לרגע, ומיד סרטט את המשוואה שהרגע מחק- מעלים את הלבן כמעט לגמרי. שחור על לבן. גם זה היה אירוני. כי הרי לבן הוא הכל, ללא כל בליעה, כל הספקטרום- כל כולו. הכל. ואילו שחור הוא הבליעה בהתגלמותה. או לפחות כך הוא השחור האמיתי. הוא נאנח. ופסע לאחור מחזיק הפעם את הלורד בית שתי אצבעות. המשוואה המזורגגת הזאת. הוא היה צריך לחשוב. הוא עצם את עיניו והצמיד את שתי ידיו לעפעפיו. הוא חשב, וראה רק שחור. הוא פקח את עיניו והביט בקיר הרביעי החשופ. הוא חשב, וראה רק לבן. הוא הסתובב והחל מהלך שוב ושוב באותו מטר על מטר כשלוחותיו וחישוביו והמשוואה המזורגגת מול עיניו. הוא חשב, וראה רק שחור ולבן.
לעזזאל.
הוא הפסיק ללכת. שחור על לבן. לבן מתחת לשחור. הוא הפסיק לחשוב וידע רק דבר אחד: כל המשוואות שלו, כל החישובים, כל ההוכחות, כל הנוסחאות. שלו. היו בשחור על לבן. היו הבליעה על העדר הבליעה. הריק, הכלום, האין, על ה-הכל. לבן.
לעזזאל.
הוא המשיך ללכת, ממהר את פסיעותיו במטר על מטר שלו. פסיעה, פסיעה, פסיעה, לוח. הוא מסתובב, פסיעה, פסיעה, פסיעה, לוח. שוב מסתובב. סיבובים, שחור על לבן, והמשוואה המזורגגת.
הוא חשב- שחור-הריק, הכלום, האין, על ה-הכל. לבן. הוא חשב- שחור זה כלום. המשוואה המזורגגת בשחור על הלוח הלבן ממש בתחתית ולבן זה הכל, לבן זה כל האור שבעולם. לבן זה…–
הוא קילל. הוא לא אוהב את המשוואה המזורגגת. לעזזאל. כלום על הכל, כלום על הכל.
כלום.
הוא הפיל את הלורד והפסיק ללכת, קפוא כמו מאובן בראשיתי אל מול העדר שלו. שלוש קירות וזהוא הוא קילל לעצמו וזינק. ואז, מחק, מחק ומחק, בלי הפסקה, את השחור שהיה כמו שחור שהיה בעצם כלום. והוא מחק ביידים חשופות פרוסות לכל אורכן, כמו עלי תלתן המחומשים בקצוותיהן, פשוט מעביר את היידים שוב ושוב למעלה ולמטה ובסיבובים מעוגלים למחצה- כאילו ניסה לסרטט עם ידיו קשתות בענן. אבל לא היו שום קשתות. הוא רק מחק. והמשיך למחוק מתזז עם ידיו המתנופפות כמו עץ ענקי מוכה רוחות וסופות סערה.
ואז הוא גמר למחוק ונעצר, פוסע אחורה באיטיות של מוכה חלום, וכשהביט בתחתית הלוח ידע שהמשוואה המזורגגת נעלמה (וגם השאר) והרי היא רק היתה שחור- העידר- כלום.
זה לא הפריע לו.
וכך הוא ניצב לו במרכז מסובב ברביעית בקירות לבנים כמו לבן,כמו הכל, כי הרי הכל היה לבן, וכלום לא יכול להיות כשיש הכל. הוא חייך חיוך דק וחשב מה ארורה תחשוב כשתבוא עם הקפה ומה הוא יגיד לה- שהכלום שלו נמחק?, הרי זה לא הגיוני.
לעזזאל, הכלום שלו נמחק. השחור על לבן. הוא הביט בעיוורון בסביבו וראה לבן, וראה הכל, אבל בעצם לא ראה בכלל, ופתאום כמו בהבזק חד ומהיר, כמו נגע לרגע במים רותחים וזינק אחורה בריפלקס, כמו סגר מעגל ויצר זרם לשניה חטופה- פתאום הוא נזכר שפעם היה כותב בגירים. גירים לבנים. כן. הוא נזכר שפעם היה כותב ב-הכל. בלבן.
תגובות (2)
אחרוני שהסיפור כתוב בהתגלמות הבליעה על הכל
אירוני שהסיפור כתוב בהתגלמות הבליעה על הכל