שותפים לדרך

מאז שהיא זרקה אותו הוא התחיל לנסוע בקו 25 לעבודה.
גם כן עבודה, מסדר ירקות אצל מכלוף בשוק מחנה יהודה, מלפפונים בצד שמאל ליד העגבניות וחצילים בצד ימין ליד הבמיה,שיעמום.
אך דווקא נסיעת האוטובוס היומית הרגישה לו כמו בית.
ביום הראשון התיישב לידו אדון חלפון וסיפר על איך איבד את יד ימין בחווה הסינית, הוא הסתער לבדו מול אש חיה על מנת להציל את יעקב חברו הטוב שכבר נהרג מהירי הבלתי פוסק, בדיוק כשהגיע אליו נחתה פצצת מרגמה ולקחה לו את יד ימין וגם קצת מהשמיעה. הממשלה שכחה אותו וגם הילדים כבר לא באים כל שבוע אבל שרית הפקידה במשרד הביטחון דווקא מאוד נחמדה ועוזרת בכל פעם שמגיע לקבל את הקצבה העלובה.
את גברת מרקוביץ הכיר כשהאוטובוס היה מלא בוקר אחד, קבוצת נערים רועשת השתלטה על מספר מושבים ולגברת לא נותר מקום לשבת, אז ליבו החמיץ והוא התרומם מייד לפנות לה את המקום.
היא גדלה בפולין במלחמה ההיא, כשהכוחות הגרמנים פלשו אביה הבריח את כולם ליער להצטרף לקבוצת פרטיזנים, חודש לאחר מכן נתפסו ונלקחו למחנות.
את הוריה ראתה בפעם האחרונה ביציאה מהרכבת. ביום השחרור היא נשבעה שרגלה לא תדרוך לעולם על האדמה המקוללת הזאת.
במושב ליד הדלת האחורית ליד החלון באופן קבוע ישב אדון אנדרגצ’ו, בדרך כלל קורא את העיתון היומי. תמיד אהב לספר על המסע שעשו ברגל כל הדרך מאתיופיה, איך כל המשפחה התרגשה לעלות לציון, לארץ הקודש. הדרך הייתה מלאת סכנות, שודדים והליכה ממושכת דרך מדבר צחיח לפעמים ללא מזון או שתייה. אך את הרגע שבו נאספו על ידי משאית של צבא ההגנה לישראל לעולם לא ישכח, איך חיבק את החייל ההמום שהציע לו בקבוק מים קרים וכיכר לחם.
“אולי כבר תקנה לך איזה רכב קטן?” אימו הייתה מציעה בכל בוקר שעמד לצאת מהדלת, אך עדיין הרגיש שהוא לא היה מוכן לעזוב את שותפיו לדרך.
ובכלל אם יסע לבדו ברכב מי יאחל לו בוקר טוב בצורה כה לבבית כמו אלברט עזרא, נהג האוטובוס הכי שמח שפגש בימי חייו.
אלברט עלה על האונייה עם משפחתו בנמל שבטנג’יר שם בילו שבועות תחת הסיפון, צוחקים ובוכים, מקיאים ומחכים להגעה המיוחלת. כשהגיעו ירד אביו על ברכיו ונישק את האדמה הזאת ובכה. הם בילו את השבועיים הראשונים במעברה בדימונה עד שאביו נעלם יום אחד וחזר ברכב ישן ואמר שיארזו את כל הדברים, שהם עוברים לירושלים.
מידי פעם בתחנה שברחוב יפו היו מצטרפים לנסיעה קבוצות תיירים אמריקאים, כולם לבושים בחולצות עם דגל המדינה או סמל הצבא, שואלים במבטא כבד איך להגיע לכותל או להר הרצל וגברת לודמילה שלימדה מתמטיקה באוניברסיטה העברית תמיד היתה מספקת הסברים בסבלנות ובשקט האופייני לאדם מלומד ממעמדה.
בבית הספר היסודי בסנט פטרסבורג הילדים בכיתה היו קוראים לה יהודיה מסריחה, אך היא תמיד שמרה על איפוק כמו שאימה לימדה אותה שאדם בוגר צריך לעשות.
כשירדו מהמטוס בבן גוריון לקחה ממנה אימה את מעיל הפרווה הכבד והסבירה שלא תצטרך אותו כאן יותר, שכאן מזג האוויר חם וגם האנשים.
בכל יום בדיוק באותה שעה ובדיוק באותו הזמן, שהגיעו לתחנת הגבעה הצרפתית היה מבקש אדון חלפון מאלברט הנהג להגביר את הרדיו, שהוא לא שומע כלום ושנמאס כבר מביבי.
משסיים להתלונן על עוצמת הווליום בדרך כלל היה עולה מוחמד עם שקית ניילון קטנה ובה ארוחת הצהריים שלו שכללה מספר פיתות וצנצנת לבנה טרייה שאימו הייתה מכינה בכל שבוע והיה חולק עם חבריו באתר הבנייה.
הוא גדל בואדי ג’וז, שם משפחתו גידלה זיתים במאה השנים האחרונות, מידי פעם היה מביא קופסה קטנה לאלברט הנהג שהיה מעריץ גדול של הזיתים.
ובכל פעם שבחדשות הודיעו על פיגוע הוא התכווץ במושבו בבושה. גברת מרקוביץ תמיד הייתה מחייכת אליו ואומרת שהכל בסדר ושהלוואי ונראה את השלום, הוא בתגובה תמיד היה אומר אינשאללה.
בתחנה הבאה עלה מוישי, שגם בימי הקיץ החמים הקפיד ללבוש את השטריימל השחור והמגבעת.
מוחמד והוא מעולם לא החליפו מילה אך תמיד היה זה נראה שמוחמד שמר לו את המקום לידו, ופעם אחת יכל להישבע שראה אותו מסרב לבקשת נוסע אחר לשבת בטענה שמישהו אחר כבר יושב כאן. בישיבה הימים היו ארוכים והלימוד מרובה, הם האמינו שבתפילותיהם הם שומרים על כולנו.
מה שלא יכול להועיל לא יכול להזיק.

בסוף הוא השתכנע ומצא את עצמו בסוכנות הרכב מלווה באימו ואביו, הסוכן הצעיר והנלהב לקח אותם ממכונית למכונית מנסה למכור בטענות לחיסכון בדלק ותכנית טיפול שנתית מהטובות בשוק.
כל שיכל לחשוב עליו היו אותם אנשים שאיתם חלק את הנסיעה בכל יום, האם הם יבחינו בחסרונו.
בכל זאת הם היו שותפים לדרך.