שוקעת

פעמיים רבות, אני שוקעת.
שוקעת במצולות הים.
ואני לא רוצה,
לצאת משם.
אני שוקעת בעומקי הים,
ואני לא מוכנה,
לצאת משם.
אך בסופו של דבר
אני יוצאת,
יוצאת משם.
ואז אני נוכחת לדעת,
ששם.
הרבה יותר נוח.
שם יש הכול.
אהבה.
חום.
משפחה.
הצלחה.
חיים.
ומעל הכול,
יש שם את כל מחשבותיי.
הכול נעוץ שם.
כאילו נתפס שם.
כאילו זו קופסת זיכרונות,
ששם הכול אני שומרת.
אני שוקעת.
לאט.
אך מיד, תוך כמה שניות,
הקצב מתגבר.
ואני שוקעת.
יותר ויותר מהר.
עד שאני מגיעה לתחתית.
הכול שם כל כך יפה.
עולם שלם שעוד לא ראיתי מסתתר שם.
קונכיות.
פנינים.
צדפות.
דגי זהב.
ואפילו מה שאף פעם לא כל כך אהבתי.
עכשיו אני כן אוהבת.
סרטנים.
כן, כן כאלה שעוקצים.
אני מסתכלת עליהם וחושבת.
איזה יצורים יפים.
למרות שפעם כל כך לא,
אהבתי אותם.
הכול כל כך יפה שם,
מתחת לים.
בתוך הים.
בעומקי הים.
במצולות הים.
אני מדמיינת.
שיש בתוך מצולות הים.
בית.
בית סגול.
בדיוק בצבע שאני אוהבת.
ואולי גם מעט לבן.
לבן כצבע העננים.
יש שם גם מדרגות.
מדרגות קדמיות.
מספר זוגי.
ארבע.
ארבעה מדרגות קדמיות.
הבית כמו תיאטרון.
גודל עצום.
אבל אז…
כשהדמיונות שלי כבר בשיא התפתחותן.
משהו מפריע.
משהו מעיק.
משהו לא מרפה.
משהו חודר עמוק לנשמה.
ולא עוזב.
לא הולך.
נשאר.
נשאר כדי להרוס.
להרוס את דמיונותיי.
והוא מצליח.
אני רואה כיצד הבית שדמיינתי מתמוטט.
אני רואה כיצד הצבע הסגול מתכלה.
אני רואה את ארבעת המדרגות,
בזו אחר זו.
מתמוטטות.
ואני עולה.
למעלה.
כבר לא שוקעת.
רק שוכחת.
שוכחת שאי פעם הייתי עוד מסוגלת,
לשקוע.
לשקוע במצולות הים.
כשרע לי.
כשלא הולך לי.
כשכולם מתנכלים אליי.
כששונאים אותי.
סתם.
כש.
כל כך הרבה כש.
והייתי רוצה.
לחזור.
לחזור למטה.
לחזור לשקוע.
כי אני נושמת,
עדיין, כשאני שוקעת.
לא מאבדת את נשימתי.
שומרת על אוויר.
אוויר צח.
נקי.
וצחור.
אך תמיד מגיע הקץ.
הקץ הכל כך כואב הזה.
הקץ שמסמל תוגה.
לפחות בשבילי.