להיכשל.

אני נופלת, מתמוטטת אל האדמה הקשה, על האבנים העוקצות את רגליי ושורטות אותן, משאירות אחריהם כאבים וזרזיף של דם.
שוב נכשלתי, שוב נפלתי, שוב לא הצלחתי להשלים את המשימה שהוטלה עליי.
שוב כשלתי, שוב מעדתי, שוב צלקות יכסו את גופי השבור.
בקרוב דמעות שוב יכסו את פניי, כי נכשלתי. בקרוב כאבים שוב יציפו את גופי, כי נפלתי.
בקרוב הזיכרונות שוב יעלו על פניי המים, כי לא הצלחתי.
אני רוצה לקום, לנסות שוב, אך כבר גופי אינו יכול לשאת את עצמו, כל מי שאני רוצה זה לשכב על האדמה הקרירה, להביט אל השמיים המחליפים את גוונם בלילה, להביט אל הכוכבים הנוצצים, לנצח.
אבל הדמעות אינן מגיעות, הכאבים לא הציפו את גופי, הזיכרונות עוד לא עלו.
אני מנסה להביט מבעד לטשטוש המכסה את עיניי, דם מתחיל להיקוות בשדה ראייתי, מחשיך יותר את עולמי הנעלם, את הכאב המתחיל לאחוז בלבי הדומם.
דמעה אחרונה מלטפת את לחיי כמו טיפת הגשם האחרונה של החורף, משאירה את עולמי חסר מילים, חסר כוחות.. חסר חיים.