שוב משה

"אני ממש מרחם עליך", זאת ההרגשה שעברה במוחו של משה כשהסתכל על העציץ במרפסת. הוא כבר מזמן לא השקה אותו. בינתיים העציץ הירוק והזקוף הפך לעציץ יבש בצבע חום-קרמל שעליו היו נפולים כל כך עד שנגעו ברצפה. למרות הרחמים, משה לא נתן לעציץ המת לעכב אותו יותר מדי. הוא המשיך בדרכו למטבח כדי להכין קפה. נס קפה עם חצי כפית סוכר והרבה חלב, כמו בכל יום מאז שהיה בן 19. הוא לגם מהקפה ופניו לבשו הבעה של גועל עם הלגימה הראשונה. לא בדיוק גועל, אלא גועל מעורבב טיפה בתסכול. בכל זאת, לשתות במשך 26 שנים את אותו הקפה, זה קצת נמאס עליו. למרות זאת, הוא לקח לגימה שנייה מהקפה. כבר לא כל כך נורא, כשחושבים על זה. את שאר הקפה שתה תוך כדי שקרא עיתון. איזשהי כתבה על זה שאובמה הוא כמו צ'מברליין ושאירן הולכת להשמיד את כולנו. הוא נשאר אדיש כתמיד. אחרי שסיים הוא השאיר את הכוס על השולחן, הרי אף פעם הוא לא שטף כוס אחת בבית, והלך להתלבש. חולצה מכופתרת לבנה, עניבה כחולה ומכנס מחוייט שחור. הוא הסתכל בשעון. 6:57. עוד מעט חדווה תקום ותצטרך להעיר את רועיקי ואת ענת, להלביש אותם לבית הספר ולהכין להם כריכים. משה תהה איך זה לראות אותם בבוקר. הוא אף פעם לא טרח להישאר בבית ולהעיר אותם בעצמו. זה היה התפקיד של חדווה. בעצם, כל הבית היה התפקיד של חדווה. הוא עצמו לא עשה יותר מדי. הסתכל עוד פעם בשעון. 6:59. הוא הבין שעכשיו הוא הרהר במשך 2 דקות שלמות. 2 דקות שבהן יכל להתניע את הרכב, או לחילופין לנשק את חדווה לשלום בזמן שהיא ישנה. לצורך העניין, הוא לא עשה דבר מזה. הוא ירד לחניון ונכנס לאוטו. כמובן שנתקע בפקק, הרי אי אפשר להימנע מזה. בזמן שישב באוטו וחיכה שהתנועה תעבור, הוא ישב והרהר. הוא אהב מאוד להרהר, למרות שתמיד אחר כך הרגיש שזה היה בזבוז זמן. הוא חשב על חדווה. על הצלקות שלה והפנים העייפות שלה, שמדי פעם היו מקושטות בפנס או בסימן כחול על המצח. הוא חשב על השכנים, שהתחילו לשים לב לצלקות האלו ואיימו להתקשר למשטרה. שום דבר מזה לא הטריד אותו. הוא היה כל כך מיואש, שמבחינתו גירושין או מאסר בבית כלא הם לא יותר משינוי מרענן. הוא חשב על הילדים, על רועיקי וענת. הוא חשב על כמה שמעולם לא ממש סבל אותם. לפעמים תהה אם זה דבר נורמלי שהוא לא נקשר אל הילדים שלו. הוא אף פעם לא רצה ילדים. חדווה התעקשה. היא ביקשה כל כך הרבה, ממש התחננה, והוא לא יכל לסרב לפנים היפות שלה, הפנים שקיבלו כל כך הרבה מכות. משה הפסיק להרהר והמשיך לנסוע. התנועה המשיכה לזרום. הוא הגיע למשרד. עוד פעם הבוס כעס עליו שהוא איחר. לא, הוא מעולם לא צעק עליו, רק תמיד נתן לו מבט של "אתה-מאכזב-אותי-כל-פעם-מחדש-איך-זה-שאני-לא-מפטר-אותך-קיבינימט".
הוא נכנס למשרד והתיישב. אנה, המזכירה, הקריאה לו את הלו"ז. כל יום מחדש הייתה מקריאה לו אותו, כאילו שבאמת היה בו שינוי.
הוא ישב והתחיל לעבוד על התיקים שלו להיום. תמיד הוא קיבל את התיקים הקטנים –  גניבות מחנויות, גניבה מזקנות, מכירת אלכוהול לקטינים. אף פעם לא קיבל תיקים של רצח. תמיד קיווה מחדש. והתאכזב מחדש. עוד דקירה קטנה בלב, להוסיף קצת על הייאוש.
הוא הסתכל בתיק הראשון. משהו על איזה ילד שדקר איזה זקנה בעין. הוא עבד על אסטרטגיית ההגנה שלהם. הוא עצמו מעולם לא היה בבית משפט, הרי רק הגדולים זכו להיות שם, אבל עדיין הוא היה צריך לעשות את העבודה השחורה.
הוא סיים לעבוד על כל התיקים שלו. השעה הייתה 14:27. חדווה התקשרה. כמובן שהוא לא ענה, אף פעם לא היה לו רצון לדבר איתה. חוץ מזה, אם היא התקשרה בטח קרה משהו, בטח היא התנגשה בעץ עם האוטו או נפלה במדרגות. לא היה לו חשק לפתור משברים עכשיו. בשעה 14:30 הייתה הפסקת הצהריים. משה לא אכל דבר. הוא אף פעם לא אכל בעבודה, ובכללי לא אכל יותר מדי רוב הזמן. הוא עלה לגג לעשן. הוא תמיד אהב לשבת שם, לצפות בנוף ולעשן חצי קופסה. אחרי שסיים לעשן המשיך לשבת שם. המשיך להרהר. על חדווה, על רועיקי וענת, על הבוס, על הפרסומת לקסטרו שהייתה בשלט החוצות ממול. היו שם גבר ואישה ששכבו בשדה פתוח עם פרחים ועם הבעה של אושר מזויף בעיניים. הוא ידע כמה זה לא אמיתי. כי בעולם האמיתי אתה לא מוצא את אהבת חייך. אתה מוצא אישה צעירה שעם השנים הופכת להיות מבוגרת, שמנה ומצקצקת. מצקצקת עד כדי טירוף. מצקצקת עד כדי מכות. הוא חשב על עצמו, על כמה שהוא מיואש, ועל כמה שהוא כבר מיואש מהייאוש הזה. הוא נעמד, התקרב לקצה והסתכל למטה. אף פעם לא פחד מגבהים, ובכללי לא פחד משום דבר. הוא הרים את הראש לשמיים חשב מחשבה אחרונה על חדווה ועל רועיקי וענת.
חדווה לא הייתה מופתעת כשנודע לה שהוא קפץ מהגג. גם עצב היא לא הרגישה. גם לא שמחה. רק תחושה מוזרה כזאת של הקלה. היא חשבה על הילדים. הם גם ככה בקושי ראו את אבא שלהם. הוא לא יהיה חסר להם.
היא סירבה לערוך לו לוויה. אמרה שאין לה זמן, ושמאיפה היא תביא עכשיו מניין? שבעה היא דווקא כן עשתה. אמא שלה הכריחה אותה. אמרה שחשוב לזכור. היא לא ידעה כמובן. על הפנסים בעיניים והחתכים במצח. על הכאב. על הייאוש.
אבל חדווה לא אמרה כלום, רק דאגה לקנות עוגיות ובורקסים, שיהיה. וככה ישבה במשך שבוע בדירה. מזייפת עצב ודמעות. וכל זה תוך כדי שבאים חברים מהעבודה ומהצבא, שאומרים שהם בהלם ושהוא יחסר להם. היא שמה לב שהם מזויפים לא פחות ממנה. ביום האחרון של השבעה גם אמא שלה באה. אמרה שהיא מאוד מצטערת ושהיא תתמוך בה. "אני ממש מרחמת עלייך", היא אמרה.